ראיון עם ד"ר אליעזר אלכסנדר בר נתן

ערכתי ראיון לפני יום הכיפורים עם ד"ר בר נתן. על כוס קפה אספרסו במשרדו עם ספריית הספרים המהודרת שלו ("קלאסיקות"), עשינו מסע בזמן ממלחמת העולם השנייה, מלחמת יום הכיפורים ועד החיים כפנסיונר ומסעות תלמידי התיכון לפולין. ראיון מרתק עם איש צנוע, מחלוצי הפסיכיאטריה בישראל שעדיין בגיל 79 עושה מילואים כפסיכיאטר בצה"ל.

שלום ד"ר בר נתן, אנא ספר לנו קצת על עצמך ועל הרקע האישי שלך.

"אני בן 79, נולדתי ב-1935 בפולין בעיירה קטנה באוקראינה המערבית (אז פולין). אני נשוי ואב לשני ילדים שהינם עורכי דין ואני גם סבא לשישה נכדים. אשתי ילידת פולין, התחתנו בגיל 23 והיא עבדה בישראל כרוקחת. עלינו בעליית גומולקה המפורסמת בשנים 1956-7 כשעד אז היינו מסורבי עלייה".

ומה מקור השם שלך?

"שם משפחתי היה בומזה ונקראתי בשם הפרטי אליעזר (לייזר). מספר חודשים לפני עלייתי ארצה, קבלתי זימון למשטרת פולין ונאמר לי שיש לי שם פרטי לא טיפוסי. הם ביקשו שאשנה את השם ולכן קראתי לעצמי אלכסנדר. באתי ארצה עם השם אלכסנדר, אך בכניסה לארץ אמרתי שתמיד הייתי אליעזר ושבזמן האחרון הכריחו אותי לשנות את השם. הפקיד של הסוכנות השאיר לי את שני השמות וכך אני אליעזר אלכסנדר בר נתן. לאבי קראו נתן בומזה והוא לא רצה שאעברת את שם המשפחה וכדי לא לפגוע בו, עברתתי את שמו הפרטי והפכתי אותו לשם המשפחה בר נתן".

אנא ספר על חוויות הילדות במלחמה ובשואה.

"כשהייתי בן 6, נכנסו הגרמנים לאזור שלנו והתחילו כל מני הצקות, מכות, העסקה בתנאי עבדות, עבודות פרך וגניבות. קצין המחוז היה מגיע עם נהג ולוקח מהבתים מה שהוא רצה... זה היה שוד לאור היום. היתה פקודה שאסור להחזיק חיות בית כי רצו לשלוח פרוות לחזית ברוסיה. לי כילד זה היה נורא כי החתולה האהובה שלי הוכנסה לשק ונמסרה. זה היה עצוב. היה עצוב גם כשהיה צריך להוריד מהכובע סמל של הצבא האדום, מתנה שקבלתי, אך אבי הכריח אותי לזרוק אותו כי זה היה מסוכן.

ד"ר אליעזר אלכסנדר בן נתן (צילום: פרטי)

"ב-1939 הגרמנים פלשו לפולין מצד אחד והרוסים פלשו מהצד האוקראיני של פולין. חיינו שנתיים בנתינות רוסית עד "מבצע ברברוסה" ועד פלישת הגרמנים לאזור. יותר מאוחר חיינו בגטו והייתי עד לכך שחלק מחברי נעלמו וידעתי בדיוק לאן ולמה. הייתי ילד בן 7 או 8. הם נרצחו. זה בוודאי השפיע עלי. הילדות שלי היתה עשוקה. הייתי ילד שמח אבל הייתי עצוב כשהייתי צריך להיות עצוב. הייתי ילד ממושמע וטוב. איבדנו 70 איש מהמשפחה המורחבת. נשארנו הורי ואני ובני דודים מאוד קרובים. אבל אני לא בטוח אם זה השפיע על הבחירה המקצועית שלי".

איך החלטת להיות רופא? מה היה המסלול שלך?

"דוד שלי, אח של אבי, היה רופא כפרי והיה רווק. הוא לא לקח כסף מהמטופלים שלו והיה נותן תרופות בחינם לעניים. הוא חשב שאם הוא יתחתן, הוא לא יוכל להמשיך בנוהג זה, אלא יצטרך לדאוג לאשתו ולפרנס אותה ולקחת כסף מהמטופלים. חשבתי אולי ללכת בדרכו. גם אימי השפיעה עלי. מאוד אהבתי היסטוריה וחשבתי ללמוד מקצוע זה. אבל אימי רצתה שאהיה רופא ושאתעסק בהיסטוריה רק בתור הובי. כבר בגיל 18 החלטתי להיות רופא.

"למדתי רפואה תחילה בפולין והחל מהשנה הרביעית בירושלים. התחלתי ללמוד רפואה כבר בגיל 18. בגיל 24 הייתי רופא ועשיתי סטאז' בבית החולים קפלן. התחלתי התמחות בפסיכיאטריה בביה"ח באר יעקב, עשיתי רוטציה בנוירולוגיה בבי"ח תל השומר ומדעי יסוד במכון הביולוגי בנס ציונה. את הרוטציה במרפאה עשיתי ברחוב הרואה ברמת גן.

"לא התגייסתי לצבא בגלל דחיות שירות עד לסיום לימודי הרפואה ועוד מספר דחיות עד לסיום ההתמחות בפסיכיאטריה. התגייסתי בינואר 1964 אחרי אמצע ההתמחות. אז מי שעבד 6 שנים היה מקבל אוטומאטית מומחיות. נכנסתי לצבא וקבלתי תקופות של חצי שנה לעשות את ההשלמות של ההתמחות. עוד לפני שסיימתי את ההתמחות, מוניתי כראש ענף בריאות הנפש עם צוות קטן למדי".

איזו דמות מקצועית השפיעה עליך הכי הרבה?

"מכל מלמדי השכלתי. בצבא היה לי בוס בשם גד תדמור, פסיכו-אנליטיקאי וצבר משכיל. הייתי אז פסיכיאטר צעיר ובהפסקות מהעבודה היינו יושבים בבית הקפה של גוסטב בתל השומר ומדברים. השיחות היו עבורי לימוד, תדמור היה חולק איתי את המטענים המקצועיים שלו".

מה המסלול שעשית בצבא בבריאות הנפש ומה קרה במלחמת יום כיפור?

"הייתי רע"ן בריאות הנפש עד אחרי מלחמת יום כיפור, מ-1971 ועד 1975. בתקופה ההיא המודעות של הממסד הרפואי הצבאי לפסיכיאטריה היתה לקויה ואף היה זלזול מסוים כלפי התחום. הפסיכיאטרים שירתו כרופאים גדודיים ונתקלתי בסירוב להעבירם אלינו. המצב השתנה במלחמת יום כיפור כשהחלו להגיע גלים של הלומי קרב לעורף. אז בבהילות, הקרפ"ר נתן הסכמתו לפתוח בתי החלמה עבור הלומי הקרב. התחלנו ליישם קצת את העקרונות של סלמון. הכרנו את העקרונות שלו לפי פרסומים ממלחמת קוריאה ומלחמת וויאטנם. התחלנו עוד לפני המלחמה ליצור מסגרות קדמיות, כגון מחלקה ברפידים בראשותו של פרופ' קליינהאוז ז"ל ומחלקה נוספת ברמת הגולן בראשותו של ד"ר יוסי כלב. במלחמת ששת הימים אופי המלחמה היה שונה והמלחמה נגמרה מהר והמוראל היה גבוה וכל המרכיבים שמעודדים התפתחות PTSD לא היו קיימים. המצב היה שונה במלחמת יום כיפור".

היו אזהרות מוקדמות בעניין הלומי הקרב?

"ד"ר דסברג שהיה רופא גדודי בתעלה באחד המוצבים התריע סביב מלחמת ההתשה על האפשרות של הלומי קרב, אך אני ותדמור התבדחנו וחשבנו שדסברג בחרדה... זו היתה כמובן טעות".

איזה טיפולים נתתם ב-1973? איך צמח הענף? נעשו טעויות?

"היתה אסכולה שדגלה באבריאקציה עם פנטוטאל ואסכולה שדגלה במתן פסיכותרפיה רגילה. היה גם טיפול בוואליום. מעבר לכך, במלחמת יום כיפור גייסתי 180 איש, קב"נים ופסיכיאטרים. הם היו שייכים ליחידות שונות ו"גנבתי" אותם. שלחתי אותם ליחידות ולבתי הבראה אותם הסבנו לטיפול בהלם קרב.

"נתתי הוראה לאנשים לטפל כל אחד כפי שהוא יודע. הבנתי שלא ניתן ללמדם את הדוקטרינה כי לא היה זמן. ביקשתי שכל אחד יטפל איך שהוא יודע. השגיאה הגדולה שעשינו היתה לתת טיפול מיידי במקום ומהר מאוד לשלוח אותם לעורף. הטיפול המיידי היה יצא מהכלל, אך במקום להחזירם ליחידות הקרביות, שלחנו אותם לעורף (בניגוד לעקרונות קמ"ץ). וכשהם נכנסו לבית הבראה עם מיטה חמה ונקייה, שום כוח לא היה יכול להחזירם לחזית. זו היתה טעות. בתקופה קצרה אחרי הפציעה, יש נאמנות עדיין לחברים ביחידה. אם אתה מעביר אותם לעורף ומפנק אותם והם מקבלים מתנות, הנאמנות מתערערת וחוזרת הנאמנות למשפחה ואז הם "אבודים". בנוסף, הפקידות של משרד הביטחון היו מסתובבות שם ומחלקות טפסים של תביעת נכות וזה גם לא היה טוב.

"פרט ללקחים שהפקנו, הבשורה הטובה היתה גם שב-1975 הענף היה יותר גדול.

"בנוסף, הכנסתי לכל בתי החולים הכלליים צוות פסיכיאטרי שיטפל בפצועים הגופניים. תיארתי לעצמי שלאחר ההקלה בתסמינים הגופניים, יבוא הגל השני עם תסמיני ה-PTSD. ביקשתי שיאבחנו כל פצוע פיזי במחלקות ולטפל במקרה הצורך בצד הנפשי. ביקשתי מפרופ' ויסנביק לעשות זאת והוא חשש שאולי מנהלי המחלקות לא ירצו לקבלו ואז הלבשנו אותו במדים ונתנו לו דרגת קר"פ והוא היה שמח. בכל בית חולים בארץ הוקם צוות פסיכיאטרי".

סגרת מעגל במלחמת יום כיפור? אתה רואה קשר לילדות?

"אולי קשר עקיף. באביב 1973 קבלתי דרגת סגן אלוף וחשתי גאווה גדולה בכך שמילאתי את החובה שלי כלפי קרבנות השואה שלא שרדו".

ומה עשית לאחר השחרור מצה"ל?

"ב- 1975 עברתי למרכז ברה"ן יפו וניהלתי בית חולים יום. נסעתי באותה תקופה ללונדון למשך שלושה חודשים וביקרתי בעשרה בתי חולים לטיפול יום כדי ללמוד את המלאכה הזו. כעבור שש שנים בתפקיד, עברתי לביה"ח איכילוב לשם הוזמנתי ע"י פרופ' דן מיכאלי. בהתחלה הייתי מ"מ לשנה של פרופ' הס. אח"כ הייתי מנהל המחלקה ומנהל אשפוז יום. לאחר מספר שנים, פרופ' הס פרש וקבלתי את הניהול של כל המערך הפסיכיאטרי באיכילוב".

מה השינויים שעברת בחמישים שנה בפסיכיאטריה?

"אני בפסיכיאטריה משנת 1961. כשהייתי בבאר יעקב האמנתי שפסיכיאטריה אמיתית מבצעת בבית חולים פסיכיאטרי ואחרי שנים האמנתי שאין שום סיבה לאשפז חולה בבית חולים, אך אח"כ הייתי בדעה שצריך לאשפז לעתים.

"בתחילת ההתמחות אמרתי למדריך שלי שכל החולים במחלקה הם בריאים ושהם שם בגלל המשפחה. אח"כ חשבתי שהם אכן חולים. למדתי הרבה מהאחים שלימדו אותי. הם טענו שאם החולה לא קושר את השרוכים בנעליו, עוד מוקדם לשלחו לחופשה הביתה (או אם תרצו, אם הראש לא מסורק, המחשבות לא מסודרות)".

איך הסתגלת להיותך פנסיונר?

"יצאתי לפנסה בגיל 65 בשנת 2000. תחילה הייתי מאוד חרד מהסכנה של ירידה כלכלית וגם מהפסקת הפעילות. המשכתי במידה מסוימת בקופת חולים לאומית ובאופן פרטי. לאחר כמה חודשים, הפציינטים התמעטו מאוד ולא היה לי כדאי לשלם את הביטוח של האחריות המקצועית וסגרתי את הקליניקה. כדי להמשיך לטפל באנשים ("תאווה לטפל בבני אדם"), התנדבתי לברה"ן ואני עושה עד היום פעם בשבוע מילואים במרפאה לטיפול באנשי קבע ומשפחות (מכון הקבע).

"ההרגשה כפנסיונר היא טובה, בהתאם למצב. אבל כשאלוהים תכנן את האדם, אז עם הזקנה זה לא הצליח לו, יש מחלות ומכאובים. אבל היציאה לפנסיה היתה בזמן. הפחדים הכלכליים לא היו מוצדקים. העשייה בתחומים מהנים כמו קריאה, מוסיקה, תיאטרון ופעילויות חברתיות כן עושה טוב. לא משעמם. ולעתים יש געגועים לתפקיד בביה"ח איכילוב".

האם אין אבחון יתר במכון הקבע ובמרפאת הפוסט-טראומה של הצבא?

"אנשים באים לשם בלי חוו"ד מפקד לצורך דיסקרטיות (לכן אין הצלבת מידע). אני גם זוכר מקרה שאיש שאבחנתי כ-PTSD הגיע לפרופ' אריק שלו שכתב שזה לא PTSD אלא הפרעת הסתגלות. אבל כשאדם אומר לי שהוא נהג בכביש ולפניו היתה התנגשות בין שני רכבים והוא ראה הרוגים, אז בשבילי זה PTSD".

ומקרים של התחזות?

"אספר לך סיפור: בביה"ח באר יעקב ראיתי ארבעה חולי סכיזופרניה מסתודדים בפינה של המחלקה. הקשבתי להם והם לא ידעו שאני שומע את שיחתם. הם ניסו לטכס עצה כדי לקבל קצבת נכות מהביטוח הלאומי. למעשה הם לא היו צריכים דבר מעבר להבאת מסמך מהמחלקה על היותם מאושפזים, אך הם חשבו שהם בסדר...

"כשהתחילו עם הנכות הכללית בביטוח הלאומי פניתי כדי לעבוד שם ואחד המרצים אמר שמקובל בעולם ש-7% מהפונים משקרים. הוא אמר שזה בסדר. אבל אם יש יותר משקרים, המאבחנים לא מאבחנים טוב".

מה דעתך על הרפורמה?

"איני בקיא בפרטי הרפורמה, אך אנו אמורים להיות חלק מהרפואה הכללית וזה נכון. איני יודע אם זה יהיה לטובת החולים. יתכן שזה יהיה לטובת קופות החולים..."

מה היית לרוצה לומר לעמיתים שלנו?

"עליהם להיות בני אדם כי הם לעתים לא. ואני מתכוון להתנהגות ברוטאלית מילולית כלפי פציינטים וכלפי המשפחות שלהם. גם ראיתי זאת וגם שמעתי זאת. חולים באופן די שיטתי מספרים על רופאים שרואים נבדק במשך שתי דקות והוא מעיף אותם מהחדר. הניסיון שלי הוא שכשאתה מקדיש זמן סביר לשיחה, המטופל לא בא בטענות אחר כך".

אתה 50 שנה בפסיכיאטריה, מה התמורות שראית?

"המטוטלת הלכה מפסיכואנליזה ומחלות פסיכוסומאטיות לכיוון של פסיכיאטריה קהילתית וחזרה לביולוגיה ועכשיו הזרם הוא קוגניטיבי. בכל האפנות ובכל השיטות יש דברים נכונים ויש דברים מוגזמים. אני זוכר שד"ר דווידזון, שהיה מנהל בית החולים שלוותה אמר שפסיכואנליזה נותנת הרבה מאוד למעט אנשים וטיפול קהילתי לא נותן כלום לאנשים רבים. פרט לכך לא ברור איך אנו כאנשים השתנינו. אני שומע על מטפלים שהם מלאכים ועל מטפלים ברוטאליים, אם כי הם מועטים".

ראיתי שפרסמת מספר מאמרים על תופעות לוואי עוריות של ליתיום?

"כן, אבל לא עסקתי הרבה בפרסום. המנהל דאז של ביה"ח באר יעקב, רודי מאייר, חשב שהפרסומים לא שווים את הנייר עליהם הם כתובים... אנו לא ממש עסקנו אז במחקר.

"ביפו התחלתי גם בטיפול תרופתי בעירויים של אנאפרניל וגם של הלידול (הלידוליזציה- מתן הלידול בעירוי לווריד), אבל את הפרסום עשה יעקב לרנר. אם אתה לא מפרסם, אתה לא קיים... אנחנו היינו אבל הראשונים בארץ".

מה ממלא אותך בפנסיה?

"היום כתבתי מכתב לנכד שלי שנוסע לסיור במחנות ההשמדה בפולין. מקובל שקרובים כותבים לנכדים מכתב והמורה נותנת להם שם את המכתב בהפתעה. במכתב כתבתי בין היתר על כך שהוא בא לשם כישראלי גאה ואני הייתי שם פליט בארצי שלי. כתבתי לו שהדור שלנו הקים את המדינה ועשה אותה, עם מחדלים אמנם אך גם עם הישגים בלתי רגילים, ואני מצפה מהדור שלו שימשיך את המפעל הציוני. אבל גם התנצלתי על המליציות".

תודה רבה, ד"ר בר נתן והרבה איחולי בריאות וסיפוק מכל חברי האיגוד!

רשם וערך: ד"ר יוליאן יאנקו