חדשות

הדוקר הסדרתי ממצעד הגאווה - פסק הדין מלפני 10 שנים, וטענת האוטומטיזם שלא התקבלה

פסק הדין שלהלן מובא כדי לעורר דיון באפשרות של מניעת האירוע השני ורצח הנערה שירה בנקי ז"ל, ובעיקר למטרה לימודית בנושא האוטומטיזם כהגנה אפשרית בבית המשפט

מצעד הגאווה בירושלים בשנת 2005 (מקור: ויקיפדיה)

מוצגת כאן הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי ירושלים מינואר 2006, אז הואשם ש' בשלוש עבירות של ניסיון לרצח במהלך מצעד הגאווה ב-30.6.2005. השופטים סגל, נועם וכרמל הרשיעו אותו לבסוף בעבירות של ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה ופציעה. בית המשפט העליון קיצר את עונש המאסר מ-12 שנה לעשר שנים. פסק הדין מובא גם כדי לעורר דיון באפשרות של מניעת האירוע השני ורצח הנערה שירה בנקי ז"ל ובעיקר למטרה לימודית בנושא האוטומטיזם כהגנה אפשרית בבית המשפט

המקרה: בערב ה-30.6.2005 התקיימה תהלוכה של קהילת הלהט"ב בירושלים. לצד נתיב התהלוכה נכחו נציגים של העדה החרדית שמחו נגד קיום התהלוכה. הנאשם, כבן 30, נשוי ואב לארבעה ילדים, תושב קרית ספר ותלמיד בכולל בשכונת רמות, ביקש למחות נגד התהלוכה ודקר 3 אנשים.

הוא פרץ אל עבר משתתפי התהלוכה, חטף את דגל הגאווה והחל להתפרע. הוא הלם במחזיק הדגל בסכין בידיים ובחזה, במשתתפת אחרת ביד ובמשתתף שלישי בבטן. שוטר ששמע צעקות והבחין בהתקהלות, רץ למקום והדף את הנאשם לרצפה וגונן עליו מפני הצועדים. שוטר אחר הורה לאנשים להתרחק מהנאשם ותפס את הסכין. בהמשך, שוטר ששמר על ש' הטיח בפניו שכתוב בתורה "לא תרצח" אז מדוע הוא דקר אנשים ולפי גרסת השוטר, ש' ענה שהוא בא לרצוח בשליחות האל כי לא ייתכן מעשה תועבה כזה בארץ. בשלב מאוחר יותר, ש' ניסה לברוח אך נתפס. התביעה טענה שהדקירות נועדו לגרום למותם של הנדקרים.

ש' טען ש.... פעל תחת פקודה ברורה וחד משמעית כשליח של הקדוש ברוך הוא שמצווה למנוע את המשך חילול השם הגדול שהיה כרוך בתהלוכה

הראיות

הוצגו הודעות במשטרה בהם שמר ש' על זכות השתיקה, תעודות רפואיות על הנפגעים, עדות של שוטרים, קלטות וידיאו, עדויות של הנפגעים, והוגשו חוות דעת פסיכיאטריות מטעם התביעה ומטעם ההגנה, כמו גם חוו"ד של רב בנושא חומרת משכב זכר. הוגשו מטעם ש' תצהירים של חמישה ממכריו שמפרטים את מידותיו הטובות ואופיו הנוח.

גרסת הנאשם 

בימים שקדמו לאירוע הופצו בסמוך לכולל בו למד, מודעות אודות התהלוכה עם דברי גנאי בנוגע למעשיהם של הנוטלים חלק בתהלוכה וקריאה לעצור את התהלוכה, שכן חומרה מיוחדת נבעה מהעובדה שהיא עמדה להיערך דווקא בירושלים. לדעתו, מדובר היה בעבירה חמורה ביותר, עליה יש מיתה בדין. עניין הדגלים החמיר מאוד את העבירה, כמו גם המאבק בבית משפט לקיום התהלוכה ודווקא בירושלים, עיר הקודש. מטרת הצועדים היתה להתגאות במעשיהם, לעשותם בפרהסיה ובראש חוצות ומול תקשורת עולמית, ולהראות שאין אלוקים ולצאת למלחמה נגד האל ולכבוש את ירושלים ולנצח את האל. זה הזכיר לו את דור המבול וגרם לחשש מגזירות גדולות מצד האל ("כליה"). הוא חשב שאם יעברו על כך בשתיקה, זה יגדיל את החרון של האל.

בהיותו במקום, הוא סבר כי הוא חייב לגרום להפסקת התהלוכה, אולם הבין כי מעשה כזה עלול לגרור אחריו "תשלום" במישור האישי (מעצר וניתוק מהמשפחה, מהכולל ומהחברים). ש' חשב תחילה שהקב"ה אמור לטפל במצעד בעצמו ואם לא, אז צדיקים אחרים יעשו זאת. ואז חשב שאם לא הוא, אף אחד אחר לא יעשה דבר. היתה לו סערה רגשית ולדבריו כבר לא שם לב לסביבתו. באותו שלב כבר היתה בידיו הסכין ולא ידע מהיכן קיבל אותה. ש' טען שקיבל אותה מאדם כלשהו ולאחר מכן הוא "מצא" אותה באחד מכיסיו. לדבריו, מן השמים קיבל אותה (למעשה קיבל אותה מתלמיד ישיבה, שהביא את הסכין כדי לנקב גלגליהם של רכבים שהשתתפו בתהלוכה כדי לגרום לעיכוב התהלוכה, אך ראה שוטרים ופחד. הוא מסר אותה לש' שנראה לו מזועזע מהתהלוכה ואמר לו שילך לקרוע את השלטים. שניהם הכניסו את הסכין לכיסו של ש'. הדקירות החלו תוך דקות).

ש' לא ידע כיצד הגיעה הסכין לכיסו לדבריו בגלל שהיה שקוע בהתלבטויות, כלומר הוא נע בין שני קטבים מנוגדים: מחד, תוצאות אישיות בהן הוא עלול לשאת, במידה שיבצע דבר מה, ומאידך "חילול הקודש". כשנשאל מדוע לא השליך את הסכין, השיב שזה היה חלק מההתלבטות. הוא התלבט גם אם "להיכנס ולעשות בלגן", או אולי לאיים, אולי לא להשתמש בסכין. שלב ההתבלטויות המשיך. לדבריו, בשלב זה של ההתלבטויות הוא כמעט ולא שם לב למתרחש סביבו.

מתוך הסערה, הוא עזב והחל לברוח מהמקום- "ההתחלה של ההכרעה לכיוון האישי".

בהמשך, הוא מתאר קול שהורה לו לפעול...  חזק, ברור וחד משמעי והשתלט לחלוטין על האישיות... הבהיר לו שהוא נבחר לעניין הזה, הורה לו שאסור לו לברוח והוא חייב לבצע ולמנוע המשך חילול השם. ש' מתאר "מן דחף כזה של שמֵימי נקרא לזה שחייבים ללכת ולפעול ושם לא הרגשתי את ההתלבטות או את כוח הבחירה שהיה מקודם שאפילו הכרעתי פה לטובת האינטרסים האישיים, פתאום מן נגיעה כזה, מן דחק הרגשה ברורה ודחף ברור שלקום ולעשות מעשה ולצעוד לעבר המצעד".

הוא הסביר את הרגשתו זוּ כמסירות וכבטלות היינו, ביטול האינטרסים האישיים כלפי רצון האל. נכפתה עליו אותה כפייה שנטלה ממנו את הבחירה והוא עדיין זוכר את הדחף לקום ולעשות מעשה. משלב זה, שעה שקם לעשות מעשה, הוא, לגרסתו, כבר אינו זוכר את אשר אירע והזיכרון הבא, לו הנו מודע, הוא היותו עצור בניידת משטרה. ש' זוכר, במעומעם כדבריו, את ניסיונו "ללכת הביתה" שעה שהיה בתחנת משטרת מוריה (ניסה להימלט). ש' הוסיף כי לאחר מעשה התפלל לשלום הפצועים שכן לא היה לוֹ עניין אישי כנגדם אלא שהתפקיד שהוטל עליו היה לעצור את התהלוכה.

ש' שתק בחקירתו במשטרה. נימוקו לשתיקתו בחקירתו הראשונה היה נעוץ בחששו שמא גורמי החקירה יבקשו להפלילו במעשים אותם כלל לא ביצע, מאחר ושמע על "טריקים ורמאויות" של המשטרה. לראיה, הצביע על דבריו של השוטר אשר ציטט דברים שבאו מפיו, ואילו הוא, כך לגרסתו, אינו זוכר שאמר דברים אלה, אם כי אינו זוכר כלל את אותו שלב. לטענתו, מאחר שלדעתו לא מאפיין אותו לומר דברים מעין אלה, יתכן שהשוטר שיקר. מסיבה זו הוא גם סירב למסור טביעות אצבע.

ש' הבהיר, בעת חקירתו הנגדית, כי בתחילה, כאמור, חש התלבטות. בשלב הסופי, חש מחויבות ואף דחף פנימי. לעניין המושג "עבד האל" אמר ש': "עבד אמיתי ומושלם זה אחד שמתבטל שכל רצונו מתבטל כלפי אדוניו. . .עבד מושלם צריך לעבוד על עצמו שלא להתייחס לאינטרסים שלו, רק לאינטרסים של הקב"ה רצון אדוניו".

ש' נשאל איזה מעשה חשב לבצע ואיזה סוג של הרס משפחתי ייגרם בעקבותיו, ושמר בעדותו על כל האופציות העונשיות האפשריות, שכן גם אם היה מבצע מעשה קל בהרבה, המשטרה והשב"כ היו מעצימים את מימדי המעשה ואת העונש.

חוו"ד מטעם התביעה- ד"ר ד'

הנאשם היה בצו הסתכלות (באשפוז) והוגשו בעניינו חוו"ד וחוו"ד משלימה. מסקנת המומחים אשר ערכו את חוות הדעת היתה כי ש' היה אחראי למעשיו בעת האירוע. וכך נאמר בפרק הסיכום והמסקנות: "אין ברקע האישי עדות כלשהי להפרעה נפשית. לא ידוע על פגיעות ראש או מחלות גופניות אחרות. התנהגותו במחלקה במהלך ההסתכלות נמצאה מאורגנת, ללא סימנים של מוזרות או חוסר שליטה או פגיעה בשיפוט. בבדיקות פסיכיאטריות חוזרות לא נצפו מחשבות שווא, הפרעות בתפיסה. האפקט הוערך כתואם את תוכן השיחה, מעט חרד (תואם לסיטואציה), לא מרומם ולא דיכאוני. במספר בדיקות מסר שלא זוכר פרטים מסוימים מהאירוע, אך לא התרשמנו מקיומה של הפרעה כלשהי בזיכרון, ואת מצעד הגאווה ידע לתאר בפרטים מדויקים שתאמו את קלטת "מצעד הגאווה". בחלק מהפגישות הביע חרטה על המעשה, הן מבחינת מה שגרם למשפחתו והן מבחינת הפגיעה באנשים שאף התפלל לבריאותם, בפגישות אחרות היה אדיש יותר וטען שאלוהים מטפל בפצועים.
קדמה לאירוע התלבטות פנימית בין שתי מחשבות, ואף ניסה פיזית להתרחק מהאירוע. דבר זה מלמד אותנו שיכול היה להימנע מהמעשה. לבסוף, גברה המחשבה לעשות מעשה כדי לעצור את המצעד, למען השם וירושלים. היום מדבר על קול פנימי, שעל פי תיאוריו אינו שייך להפרעות בפרצפציה, ועל כן אינו ממקור של מחלת נפש... אנו קובעים שהנ"ל אינו סובל ממחלת נפש והוא אחראי למעשיו. עשה את שעשה מתוך אמונה דתית קיצונית".

לאחר שהומצא לידי הצוות הפסיכיאטרי פרוטוקול בית המשפט בו נכללה ע"י הסנגור הטענה לפיה הנאשם פעל מתוך "אוטומטיזם" ו"ביטול אישיותו", הושלמה חוות הדעת:

"בטענות בא כוח הנאשם קיימים מספר כשלים: 1. ההגדרות שנותן עורך הדין הנכבד ל"אוטומטיזם" ו"התבטלות אישיות" אינן נשענות על מידע פסיכיאטרי מוכר. 2. אוטומטיזם מבחינה פסיכיאטרית הוא:      

Automatic performance of an act or acts generally representative of unconscious symbolic activity. (Kaplan and Sadock, Synopsis of  Psychiatry p.280).

במקרה הנדון המעשה בוצע במודעות מלאה, במטרה ברורה ועם הכנה נפשית ומעשית לכך. אוטומטיזם בדרך כלל קיים במצבים אורגניים מוחיים כגון: אפילפסיה, ג'יל דה-לה טורט או אוטיזם, או במצבים נפשיים כגון סכיזופרניה. מבחינה פסיכיאטרית לא ברור למה הכוונה ב"איבוד אישיות". אם הכוונה היא התפרקות נפשית טוטלית – יתנהג האדם כאדם פסיכוטי, והדבר לא יחלוף בתוך שניות. נושא הפסיכוזה נשלל בחוות דעתנו הראשונית. אנו חוזרים ועומדים מאחורי מסקנות חוות דעתנו הראשונית, שמר ש' אחראי באופן מלא על מעשיו, לאחר שנבדק על ידנו, ולא נמצאה כל עדות למצב פסיכוטי או לכל מחלת נפש אחרת. מר ש' עשה את שעשה מתוך מודעות מלאה ולא בהשפעת מחלת נפש, או אוטמטיזם או "איבוד אישיות".

ד"ר ד' נחקרה בבית המשפט והבהירה כי עיקר מסקנות חוות הדעת נסמך על כך שהנאשם נקלע להתלבטות פנימית עובר לאירוע: "מי שמנסה להימנע, דהיינו מתלבט הוא לא פועל כאוטומטיזם, זאת אומרת יש כאן סתירה פנימית מהותית". לסברתה, אדם הסובל מאוטומטיזם אינו מתלבט "כי האוטומט לא מתלבט ומעבר לזה הוא לא מכוון כלפי אובייקטיבים מסוימים. הדברים לא היו סתמיים כאן. הדברים היו מכוונים במטרה להפסיק". דעתה של הד"ר ד' התחזקה ע"פ עדותה לאור העובדה שגם המומחית שהגישה חוו"ד מטעם הנאשם, ד"ר ב', לא טענה כי הנאשם סובל ממחלת נפש.

ד"ר ד' אישרה בחקירתה כי לא הכינה בעבר חוות דעת שעסקו בטענת האוטומטיזם.

חוות דעת פסיכיאטרית מטעם ההגנה- ד"ר ב'

נקודת המוצא של ד"ר ב' הנה כי, ללא ספק, הנאשם איננו חולה נפש או אדם אשר אינו מסוגל לעמוד לדין. לדעתה, הוא "הגיע למצב של חוסר שליטה פנימית מוחלטת, חוסר שיקול דעת, חוסר בקרה עצמית וחוסר מודעות למעשיו. הוא פעל כאוטומט מתוך ערפול חושים גמור".

היא סברה ש"תוך מצב נפשי קיצוני של סערת רגשות מצוקה ולחץ הגיע להיעדר שליטה מוחלטת על מעשיו למרות שניסה להימנע מכך ונכנס למצב של אוטומטיזם במהלכו פגע באנשים בצורה לא מאורגנת ולא מתוכננת מראש"...מצב זה תואם לדעתה את המתואר בסעיף 34 ז' לחוק העונשין.

בשעת עדותה בבית המשפט הבהירה ד"ר ב' כי המצב בו היה ש' עובר לאירוע נקרא "סטופור": "התמקדות לתוך נושא אחד ואז הוא לא שם לב למה שקורה מסביב . . .ואז הוא לא יודע מה מימינו ומשמאלו". לדבריה, לאחר שלב "הסטופור" מגיע ערפול החושים: "ערפול חושים בודאי שהוא לא דבר שנופלים אליו בבת אחת". ד"ר ב' המשילה מצב זה למצב של הרדמה, אשר גם אליו הכניסה היא הדרגתית, כמו גם היציאה מערפול החושים שהיא הדרגתית.... "ערפול חושים" הנה סיטואציה במסגרתה אדם פועל "מתוך משהו שהוא לא יודע". במצב זה, אין זיכרון לגבי האירועים ואין קשר למודע (להבדיל ממצב של "מודע צלול"). לדבריה, אוטומטיזם הוא חלק מהמתרחש במצב של ערפול חושים. עוד ציינה ד"ר ב' כי איננה מכירה מחקרים בנוגע לערפול חושים ולדבריה: "זה מושג שהוא ב"מגרשם" של המרדימים ואנשי הטיפול הנמרץ", ואישרה כי מצב של ערפול חושים מלא מקורו בהליך הדרגתי, כלומר, בדרך תהיינה דרגות של ערפול חושים.

ערפול חושים הוא העדר מודעות. לגישת ד"ר ב', בשעת האירוע (בעת ביצוע הדקירות), הנאשם "לא היה ער למי שהוא  דוקר, זה יכול להיות כל אדם שהוא". המומחית אישרה שש' היה מסוגל לדקור באותה עת גם מי מבני קהילתו, לו עמדו אלה בסמוך אליו, וכדבריה: "כשהוא הגיע לאותו מצב שהוא לא יודע אז הוא לא יודע". ולשאלת בית המשפט: "אם הוא היה יודע להבחין אז הוא לא היה במצב שאת טוענת" השיבה ד"ר ב': "בוודאי שלא". כאשר הובאוּ לפני ד"ר ב' חילופי הדברים בין הנאשם ולבין השוטר, השיבה ד"ר ב' כי באומרו דברים אלה, כפי שיוחסו לו, לא היה ש' במודעות, אלא: "סתם דקלם שבלונות". באשר לתפיסת הדגל ע"י הנאשם, ראתה בזאת הד"ר ב' כעניין מקרי: "הוא היה יכול לתפוס אוזן, הוא היה יכול לתפוס אף, הוא יכול לתפוס משהו באותו הגובה". לדעתה, פעולת התפיסה היתה, מבחינת ש', פעולה אקראית.

ד"ר ב' נשאלה מהו המונח המקצועי ל"ערפול חושים", השיבה כי ניתן לכנות זאת: "delirium", מושג רפואי –פסיכיאטרי. במצב זה: "ישנה ירידה כללית ביכולות של האדם לקלוט גירויים". ועוד הוסיפה: "אוטומטיזם שפוי יכול להופיע במצב כזה". עוד הוסיפה כי מצב של delirium הוא מצב של ניתוק, ערפול חושים ומצב זה מקורו מבעיות ביולוגיות ונירולוגיות או ממצב רגשי. ד"ר ב' הבהירה כי קיים הבדל בין מצב של delirium לבין מצב של  .stuporלשיטתה, שני המצבים חלים בעניינו של ש'... בשניהם יש ירידה בהכרה עם ניתוק מהסביבה והתכנסות פנימה היכולה לנבוע גם ממצב רגשי. מהתוצאות המזעריות של הדקירות, על אף שש' אחז בסכין בעלת להב ארוך, הסיקה ד"ר ב' על המצב הנפשי (אוטומטיזם): "כל מה שהצליח לעולל למזלנו הטוב הוא כל כך מעט יחסית לפוטנציאל שהיה לו ביד".

דיון – טענת האוטומטיזם והכרעה

לדברי השופטים, מדובר באירוע קצרצר אשר קדמו לו לבטים קצרים. השאלה היא האם הייתה לו שליטה על מעשיו ועל תנועות גופו או שמא היה שרוי במצב של "אוטומטיזם".  האם ש' פטור מאחריות פלילית למעשיו מחמת שלא היה בידו לבחור בין עשייתם ולבין הימנעות מכך, זאת מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לאור היותו במצב של "אוטומטיזם"?

כפי שהבהירה ד"ר ד' בבית המשפט, עיקר מסקנות חוות דעתה נסמך על כך שש' נקלע להתלבטות פנימית עובר לאירוע, והתלבטות, דהיינו ניסיון להימנע ממעשה, שולל מצב של אוטומטיזם. עוד הוסיפה ד"ר ד', כי מעשיו של הלוקה באוטומטיזם, אינם מכוונים כלפי אובייקטיבים מסוימים ולמעשים כאן הייתה מטרה להפסיק את התהלוכה. יוער כי האוטומטיזם בו אנו עוסקים הנו "אוטומטיזם שפוי", שכן שני המומחים מסכימים כי ש' אינו סובל ממחלת נפש, אלא נטען כי ש' נקלע למצב זה עקב סערה פנימית עמוקה אשר נולדה לפרק זמן קצר ולאחר מכן חלפה.

אוטומטיזם, כהגנה העשויה לפטור מאחריות פלילית, נחלק לשתי קטגוריות: אוטומטיזם בלתי שפוי (Insane Automatism) שמקורו במחלת נפש ואוטומטיזם שפוי (Sane Automatism) שמקורו בגורם חיצוני, או מחלה "פיזית" – נוירולוגית, גורמים שאינם מסווגים כמחלה נפשית. לזה וגם לזה מכנה משותף: בשעת האירוע האדם נטול מודעות בדבר הנעשה איתו ומסביבו, וכתוצאה מכך לא שולט על תנועותיו. בית המשפט מצווה לבחון טענת אוטומטיזם ובעיקר טענת אוטומטיזם שפוי, בזהירות מרובה: "כדי שלא יולך שולל על ידי המפלט האחרון של הגנה הנדונה לכישלון מראש". וכן: "משבא בית המשפט להכריע בשאלה כגון זו, מוטל עליו לבחון ולשקול לא רק את חוות הדעת של המומחים אלא גם את יתר הראיות אשר באו לפניו, ואת הממצאים העובדתיים שהוכחו, כולל מעשיו של הנאשם והתנהגותו".

בחינת העובדות וסקירת האירועים בהילוך איטי, מעידה כי ש' פעל באופן השומט את הבסיס מתחת להנחה הבסיסית של ד"ר ב': מעדותו עולה כי הגיע לאזור התהלוכה כשהוא טעון במטען נפשי עז כנגד קיומה של תהלוכה זו. הפרסומים אליהם נחשף בימים שקדמו לתהלוכה בצירוף אמוּנֹותו, הבעירו בקרבו אש שהלכה וגברה ככל שהתקרב מועד התהלוכה. הוא אף עשה נפשות לקיומה של ההתנגדות לתהלוכה. הוא הגיע עד לתהלוכה ואז האש שבערה בקרבו התעצמה והוא נקלע לסערה פנימית שכן הוא היה עד לתהלוכה שהמשתתפים בה מבצעים עבירות חמורות לפי דין תורה, שעונשם מיתה, ודווקא בירושלים... משום קריאת תיגר כנגד האל ומשום התרסה בדבר עצם קיומו. מתוך רגשות ומחשבות אלה, שהלכו וגאו בקרבו של הנאשם, נבעה הכרתו כי התנהלות התהלוכה בשלום וללא הפרעה פירושה "כליה". ש' הגיע לנקודת רתיחה בה היה ברור לו כי אסור שהתהלוכה תסתיים בשלום, התוצאות מכך ישליכו גם על מי שלא ייקח חלק בתהלוכה, ואין להשלים עם תבוסה של האל. על כן, חייבים לבלום את התהלוכה. בנקודת רתיחה זו "הבין" כי הוא חייב לנקוט במעשה שיביא לכישלון של משתתפי התהלוכה. מעדותו עולה כי אף שעה שהגיע לשלב זה בו נפשו סערה מאד, הבין כי "בעשותו מעשה" הוא נחשף לאפשרות לפיה הוא עצמו ישלם באופן אישי ויישא באחריות למעשיו. על כן, החלה בו התלבטות פנימית, לא פשוטה, במהלכה אף הסיט עצמו, פיזית, לשוליים רחוקים, העדיף את האינטרסים האישיים שלו. אלא, שהמטוטלת נעה שוב לכיוון מניעת "חילול השם" והבנתו כי אם הוא לא יעשה מעשה, איש לא יעשה זאת. בסוף ההתלבטויות הפנימיות התייצבה הכרתו כי עליו לעשות מעשה, אם כי לא היה מודע, כדבריו, לטיבו של אותו מעשה. בשלב זה, ובנקודה קריטית זו, העיד הנאשם כי נחה עליו הרגשה: "שקשה מאד להגדיר אותה, מן דחף כזה של שמימי נקרא לזה שחייבים ללכת ולפעול . . .". מתוך מצב זה יצא הנאשם "לדרכו", חזרה לזירה וביצע את מעשיו.

שעה שהוציא את הסכין מכיסו ועמד לעשות בה שימוש הוא היה מודע לאותו מעשה ולתוצאותיו. לגבי הסכין, היא היתה בידיו כבר כמה דקות. אין מדובר בסכין שנמסרה לידיו בצמוד לביצוע המעשה ובטרם היה סיפק בידו לשקול את תבונת מעשיו ולתכנן את צעדיו. שעה שגמלה ההחלטה בלבו לבצע מעשה, הוא חצה את קהל המפגינים מבני עדתו והצופים בשולי התהלוכה, חדר אל לב התהלוכה לכיוון ההולכים בראשה. ש' "נעל" את המכ"ם שלו על נושא הדגל, הוציא מידיו את הדגל ודקר אותו. כלומר, על אף שהנאשם חצה שני קהלים: קהל המפגינים/צופים וקהל המשתתפים בתהלוכה, הוא לא פגע ב"קרבן" סתמי, לא דקר איש מבני עדתו, שוטר או צלם, או אפילו משתתף אחר, אלא היה ממוקד דיו לשעוט לכיוון מטרה מוגדרת היטב, מטרה הנבדלת מיתר המטרות האפשריות, שְנבחרה באופן שאינו מקרי כלל ועיקר, באורח המנוגד לסתמיות וליד הגורל, אלא התמקד באדם אשר סימל עבורו את הרע מכל: גם צועד בין ראשי הצועדים וגם נושא הדגל. דהיינו, באותו אדם התמצוּ כל רעיונותיו ומחשבותיו של הנאשם.

התלבטותוֹ של ש', התלבטות עמוקה ויסודית, העידה על יכולת בחירה, ומשהגיע הנאשם לכלל החלטה וראה עצמו "כעבד האל", הקורבן הראשון שנפגע על ידו היה קורבן "מסומן", נטול מקריות, נטול סתמיות והוא איננו "כל אחד" כקרבן אפשרי, כפי שהעידה ד"ר ב'. בכך יש לשלול את טענתו של ש' בדבר "אוטומטיזם שפוי", שכן מעשיו העידו על רצייה. לאמור לעיל יש לצרף את המלאכותיות בגרסתו לפיה הוא זוכר היטב את כל סערת נפשו, ההתלבטויות והתחבטויות הנפש שעבר, שקילת האינטרס האישי מול פעילות על רקע של אינטרס "אלוהי", בעד ונגד, אך מרגע מסוים אינו זוכר מאומה, עד להיותו בניידת, כל זאת כאשר ש', גם ע"פ דעתה של ד"ר ב', אדם בריא בנפשו, יציב ונטול מחלות נוירולוגיות או אחרות. כלומר, טענת האוטומטיזם נסתרת גם מהרקע האישי של הנאשם. הוא ראה בקיום התהלוכה משום דבר שלא ייסלח, גם למי שיניח לתהלוכה להתקיים, והחליט כי הוא זה אשר יעשה מעשה. שעה שנשאל מדוע לא בחר בצעד "מינורי" אשר יהא בכוחו לעצור את התהלוכה, שכן הוא היה מודע לכך שבמידה שיעשה מעשה ייגרם לו הרס משפחתי, שמר ש' על כל האופציות העונשיות האפשריות שהיו עומדות נגדו, ונימק זאת באפשרות שהמשטרה והשב"כ יעצימו את מימדי המעשה, גם אם יהא מינורי, ובעקבות העצמה זו ישלם, בכל מקרה, מחיר גבוה. טענה זו, יש לציין, כשהיא באה מפיו, הנה מתחכמת. ש' נבוֹן דיו להבין שאם היה מבצע מעשה מינורי כגון "חטיפת דגל", הרי ככל שיבקשו להעצים זאת, "המחיר" שישלם עבור כך יהא שונה בתכלית מענישתו בגין דקירת אנשים. אלא, שש', מחמת אמונתו, הגיע למסקנה כי יש לעצור את התהלוכה ויהי מה. על כן היה ברור לו שעליו לנקוט בצעד קיצוני, שיהא בכוחו בוודאות להפסיק את התהלוכה, ומכוח זאת, להביא לניצחון האל ולא לתבוסתו, ועוד במקום קדוש כירושלים. לאמור לעיל יש לצרף את העובדה שש' אמר למומחית מטעמו, כי הוא זוכר את השלב בו אחז בסכין, אף כי ביקש בעדותו להתכחש לכך וטען כי אינו זוכר האם אכן אמר כך לד"ר ב'. העובדה שהנאשם זכר, כדברי ד"ר ב' את עצם אחיזת הסכין מוליכה גם היא למסקנה כי לא פעל תחת אוטומטיזם.

דבריו "לרצוח בשליחות השם ולא ייתכן מעשה תועבה כזה בארץ" נאמרו זמן כה קצר לאחר האירועים ונושאים בחובם שני אלמנטים בסיסיים ומרכזיים מהשקפת העולם של ש' בסוגיה הנדונה: האחד- הוא "עבד האל" והשני - כי לא יתכן לאפשר לתהלוכה להמשיך בדרכה. השוטר, שלא הכיר את ש' ולא ידע דבר על השקפת עולמו ומניעיו, רשם מזכר בגין דברים אלה מפי הנאשם המהווים את התמצית לפעילותו. נדבך נוסף קם מעדותו של ר' (הנדקר השלישי) לעניין צורת הדקירה והשימוש בסכין אותם ביצע ש' כלפיו: תנועת ידו של ש' הייתה מלמעלה למטה והסכין כוונה לכיוון החזה והבטן. תנועות אלה אינן מתיישבות עם דברי המומחית מטעם הנאשם, ד"ר ב', לפיהם תנועות הנאשם היו סתמיות ובלתי ממוקדות.

בנוסף, וזו נקודה חשובה, ר' העיד כי שעה שהשוטרים בקשו וניסו לעצור פיזית את הנאשם, הוא נמלט והתחמק מהם והיקשה על תפיסתו. כלומר, ש' היה במצב בו יכול היה לזהות פעילות שכוונה נגדו והיה ערני וממוקד דיו ע"מ לנסות לסכל פעילות כזו. התנהגות זו אינה מתיישבת, בעליל, עם יסודות האוטומטיזם כפי שאלה הוצגו גם ע"י ד"ר ב'.

ועוד: אחד הנימוקים אותם הביאה ד"ר ב', כתימוכין לדעתה, היה בתוצאות "המועטות" אותן הפיק ש' בדקירותיו, לעומת הפוטנציאל הטמון בסכין בעלת להב ארוך יחסית. אלא, שא' אשר שימש ראש חץ למתקפת הנאשם, הצליח למנוע בעזרת ידו השמאלית את מהלומות הנאשם ועל כן הוא ספג את  מירב המהלומות באמה ובכף היד. העד ר' נדקר בבטנו, לא באופן עמוק, אך זאת מחמת שבאותה עת כבר ניסו להשתלט על ש' ולמרות זאת הפגיעה כוונה לכיוון בטנו של ר', בזוית דקירה מלמעלה כלפי למטה ולא בהנפת יד מקרית וסתמית. דהיינו, התוצאוֹת "המועטות" לא היו פרי בחירה של ש'.

השופטים הסיקו כי מדובר בנאשם שגילה פנאטיות יתירה, אשר גמר אומר בלבו לא להניח לתהלוכה להסתיים בשלום ויהי מה, לא נחה בליבו סובלנות כלשהי, ולו מינימאלית, כלפי המשתתפים בתהלוכה, שכן השקפת עולמו דחתה כל פשרה, ש' היה נכון, מתוך מודעות מוחלטת, לשלם מחיר אישי כבד על מעשיו, ומתוך אלה, לאחר שבא לתהלוכה מיוזמתו, באופן מתוכנן, ולא נקלע לנתיבה באקראי, עשה את אשר עשה כאשר הוא שלט בתנועותיו, כיוון אותן במדויק כלפי מי שסימן לו כמטרה, התעלם ממטרות משנה ומהסחות הדעת ולא פעל בהיותו במצב של אוטומטיזם.

השאלה אותה יש לבחון עתה, משנדחתה טענת הנאשם לפיה היה נעדר רצייה, הנה האם עבר הנאשם אחר העבירה של ניסיון לרצח. מיוחסות לנאשם שלוש עבירות של ניסיון לרצח. מאחר שנסיבות הפגיעה לא הובהרו דיין ולא ניתן לדעת האם פגיעה בל' זו אינה אלא "מוצר לוואי" בעקבות הפגיעה בא', ומאחר שייתכן, ברמה של ספק סביר, שמא הפגיעה בל' נבעה כתוצאה מהמהומה שפרצה, כי אז העבירה אותה עבר הנאשם בנוגע עם הפגיעה בה היא עבירה של פציעה. האם הוכחה כוונה לגרום לתוצאה קטלנית או שמא כוונת הנאשם היתה אך לביצועם של מעשי אלימות? לשם מתן תשובה לשאלה זו אין גרסא של הנאשם שכן הוא בחר לטעון כי אינו זוכר מאומה מאותם אירועים. על-כן, אין בידינו אלא להתבונן על הנסיבות ולחלץ את הכוונה העולה מהן. הנסיבות האובייקטיביות בענייננו הנן החלטתו ורצונו הבלתי מתפשרים לעצור את התקדמות התהלוכה, מודעות לקיום הסכין בחזקתו, התפרצות אל תוך המון הצועדים היישר אל עבר האוחז בדגל (א'), ואז, בעומדו מול נושא הדגל, הניף הוא את הסכין בה אחז בגובה, מעל לראשו, והחל דוקר בתנועות הנפה והנחתה (בצורה אנכית), היישר אל עבר הראש, הצוואר והחזה והקרבן ניצל מפגיעה קטלנית או מפגיעה קשה, אך ורק בזכות תושייתו והאינסטינקטים שלו, עת הניף את ידו השמאלית הפנויה (ידו הימנית אחזה כזכור בדגל) אל מול הנאשם, ובאופן כזה הגן על חזהו. א' סבל מארבע דקירות בסכין: שתי פגיעות באמת יד שמאל, דקירה בכף יד שמאל וכן דקירה בחזה בצד שמאל. למזלו של א', ומשום שהשכיל להגן במהירות על גופו, הדקירה בחזה לא חדרה לחלל החזה. כוונת הקטילה עולה מכך שהנאשם יכול היה, לו אך רצה לחולל מהומה וליצור אירוע משמעותי שיגרום להפסקת התהלוכה, ל"הסתפק" בדקירה אחת, מינורית, באדם אחד. לשם מעשה אלימות בלבד אין צורך בארבע מהלומות סכין עזות, שכוונו לראשו ולצווארו של א', וכולן כאחת פגעו בו, כאמצעי מתאים להגשמת מטרתו.  

לאמור לעיל יש לצרף את הדברים אותם אמר הנאשם לשוטר, מיד לאחר ביצוע מעשיו, לפיהם הוא "בא לרצוח בשליחות השם ולא ייתכן מעשה תועבה כזה בארץ". משנקבע כי ש' אכן אמר אמירה זו, ועדותו של השוטר מהימנה, מה עוד שש' טוען גם לגבי שלב זה כי אינו זוכר דבר, טענה אשר נדחתה כאמור, כי אז קם נדבך נוסף מפיו, בדבר מטרת מעשיו. למעלה מן הצורך ייאמר, שהוא עצמו טען שדינם של המשתתפים דין מות הוא. השופטים הרשיעו את ש' במקרה זה בניסיון לרצח.

משסיים ש' את דקירותיו אותן הפנה כלפי א', המשיך במעשיו, גילה נחישות ודבקות במטרה, ואף שמשלב זה קמו עליו לתופסו ולמנוע ממנו מלהמשיך במעשיו, גילה תושייה, הצליח להתחמק מהסובבים ועלה בידו לדקור גם את ר' בבטנו. ש' לא דקר את ב' באקראי תוך הנפת הסכין אנה ואנה, מצד לצד, אלא בדקירה אנכית, מלמעלה למטה, היישר אל עבר בטנו. גם במקרה זה הסכין, למרבה המזל, לא חדרה לחלל בטנו של ר', לא מחמת שהנאשם כיוון לכך. להיפך: מהתנהלותו של ש' בשלב זה, ולאחריו, כפי שניתן לצפות בקלטות הווידאו עולה כי המשיך לנסות ולפעול במלוא המרץ, ורק השתלטות השוטרים מנעה את המשך פעילותו, כמו גם העובדה שר', שהבחין במעשיו ובסכין שבידו, היה ערוך לקראת דקירה זו, אך לא הצליח להימנע ממנה שכן ביקש להגן על בתו. ניתן לומר כי אל אירוע דקירה זה אין להתייחס כאל דקירה אחת, בודדת, אלא כאל הדקירה החמישית (לפחות), שבאה לאחר הדקירות שנדקר א' וְאותו הלך מחשבה אשר אפף את הנאשם במעשיו כנגד א', אפפוֹ גם במעשיו כנגד ר'. יחד עם זאת, לא ניתן לשלול את האפשרות, שבשלב זה, הדקירה שנדקר ר'ֹ הנה תולדה של השתוללות הנאשם בניסיונו שלא להילכד, בצירוף התקרבוּתו של ר' לכיוונו של הנאשם מתוך רצון להשתלט עליו. שני גורמים אלה מקימים את הספק הסביר שמא, שעה שדקר הנאשם את ר', אף שהדקירה בוצעה במאונך מלמעלה ולמטה, זו לא נועדה, בהכרח, לקטול את ר' אלא, אולי, להנִיסוֹ. בנסיבות אלה העבירה אותה עבר ש' הנה עבירה של חבלה בכוונה מחמירה.

ערך וכתב: פרופ' יוליאן יאנקו

נושאים קשורים:  חדשות,  מצעד הגאווה,  אוטומטיזם,  חוות דעת פסיכאטרית,  רצח,  דת,  ירושלים,  פסק דין
תגובות
30.09.2015, 20:23

לדעתי מבחינה מקצועית צריך להתייחס למצבים דיסוציאטיביים. דליריום הייתי שומר למצבים אורגניים. השאלה אם במצב דיסוציאטיבי יש פטור מאחריות פלילית היא שאלה שנידונה בבתי המשפט בארץ אך עדיין אין לדעתי כל פסיקה שפוטרת מאחריות פלילית גם במצבים שהוכח כביכול שהם מצבים דיסוציאטיביים. לגבי ענישה מופחתת דנו בנושא בנייר העמדה של האיגוד.

שלום שמואל, תודה על תגובתך וחג שמח!
העובדה שהנאשם זכר חלק גדול מהדברים, שכיוון את תוקפנותו לנושא הדגל ובחורה שהיתה לידו, העובדה שאחר כך גם ניסה לא להפליל עצמו ואף לברוח, כולם מדברים על היעדר אוטומטיזם או היעדר מצב דיסוציאטיבי.
האם מצב דיסוציאטיבי חולף מיד לאחר האקט האלים? אני סבור שלא.

יוליאן