חדשות

תדהמה: יצחק רבין נרצח!

במשך שנים רבות הודרכו אנשי המקצוע, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, להתרחק מנושאים פוליטיים ולהימנע מכל פעילות או הבעת דעה גלויה בנושאים מסוג זה

29.10.2015, 11:53
האנדרטה לזכרו של יצחק רבין, בתל אביב (צילום: אילוסטרציה)

ישיבת הצוות שלמחרת

באותו מוצאי יום שבת – 4 לנובמבר 1995, חזרנו משפחתי ואני מארוחת צהריים מהודרת אצל זוג חברים. התפריט היה מגוון ועשיר – עשיר מעל ומעבר לצרכינו הפיסיולוגיים, המסובים "טעמו" מן היין פעמים רבות – רבות מדי, והאווירה הייתה עליזה ואף שובבה - לא מדי, אלא בטוב טעם.

עם הגיענו הביתה, כרבים מן המכורים לטלוויזיה וברוח ששמרה עדיין על שובבות מסוימת, לחצנו באוטומטיות על אחד מכפתורי השלט. ואז שמענו לפתע את איתן הבר, המודיע לעם ישראל על מותו של יצחק רבין. מתוך קולו, הנשמע גבוה אך גם חנוק ונרעד במקצת, שוחררה אל כל מי שרצה לדעת, הודעה מפתיעה ומזעזעת כיורדת  ממרומי השמיים: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב. יהיה זכרו ברוך".

על פי הידוע כיום, ההודעה נוסחה על ידי איתן הבר יחד עם שמעון פרס. "בתדהמה" הוסף על ידי יוסי שריד, שהיה אז שר איכות הסביבה בממשלת רבין ואחד מהתומכים הבולטים בהסכמי אוסלו (1993). באותו לילה היה קשה להירדם. הודעתו של הבר הדהדה באוזננו.

בבוקר יום ראשון שלמחרת עמדה להתקיים כרגיל ישיבת הצוות במרפאת "רות" של המרכז לבריאות הנפש "טלביה - ירושלים". מנהלה היה ד"ר רמי אהרונסון, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי בעל ידע, ניסיון, גישה סמכותית, ורק במקרה, למד וגדל באוסלו. חברי הצוות שהספיקו להגיע בזמן, ואני ביניהם, התאספו בחדר הישיבות המרווח פחות או יותר, והתיישבו בצורת עיגול, ש"בראשו" ישב גם הפעם ד"ר אהרונסון. האווירה הייתה קפואה במקצת; קפואה יותר מאשר בישיבות צוות אחרות. התוכנית כללה כבדרך כלל הצגת מקרה, דיון על נושאים ארגוניים מיוחדים, הודעות וכו'. דבר מה משונה, אך באותה עת לא כה מסובך לאבחון, שלט על פני הנוכחים. המנחה, ד"ר אהרונסון, הידוע כאחד שעינו הקלינית אינה מטעה אותו, ניסה להתעלם מכך, הוא הקשיב או שאל כהרגלו שאלות "לעניין", אך זה לא הלך. כעבור כ-30 דקות, הוא "הרים את ידיו" כאשר באופן הנראה כבלתי אדקווטי לתוכן המבוטא של העניינים, נאלץ לשבור את האווירה הכבדה; לא, לא בסכין, אלא בשינוי שניכר בהבעת פניו. וכנהג, המשנה בפתאומיות את כיוון נסיעתו, הוא נטש את הנושאים בהם עסקנו, למען "חופש הדיבור" של הנוכחים. צעדו זה הוזמן, או נדרש, בשפה אילמת אך שלא נשתמעה לשתי פנים.

הנושא, שפרץ עתה באסוציאציות די חופשיות, היה כמובן רצח רבין. עם תום הזמן הנהוג של הישיבה, התפזרנו, כל אחד לענייניו, כשמצבם של חלק מאתנו הוקל בזכות הקתרזיס ומצבם של חלקנו האחר לא השתנה כלל. כהרי, מי כמונו יודע, בני אדם שונים זה מזה; כל אחד ותגובותיו הוא.

שאלות רבות ורגשות בעלי אופי חודרני, הסתננו ללא הרף אל תוך מגעינו המקצועיים עם נבדקים ומטופלים, המוזמנים לאותו יום, המצויים בצרות משלהם. הם לא כל כך נתנו את דעתם לאירוע הטראומתי, שאירע בערב שלפני הגיעם למרפאה, וכמובן לא העלו על דעתם שאנחנו, הפסיכיאטרים והפסיכולוגים, מוטרדים ואף במעט, מנושא שאינו קשור אינטימית למצבם הנפשי.

מה לנו עם פוליטיקה? ומה לפוליטיקה אתנו?

אתייחס ראשית כל, איך לא? לפרויד

במשך שנים רבות הודרכו אנשי המקצוע, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, להתרחק מנושאים פוליטיים ולהימנע מכל פעילות או הבעת דעה גלויה בנושאים מסוג זה; זה בוודאי במסגרת הטיפול אך גם מחוצה לו. מצד אחד מזכירה לי הוראה זו את המושג הנוירולוגי של absence. נכון הוא, שבמקרה שלנו הכוונה אינה בשום פנים ואופן לתופעה הקצרה של כ- 15 שניות או קצת יותר, בהן הלוקה בתופעה בוהה בחלל עת שעיניו ממצמצות, שפתיו מתנועעות ותופעות משונות אחרות נצפות לפתע בו. מן הצד השני ניתן להבין את הניטרליות המצופה ממטפלי הנפש, כאמורה לשרת את טובת המטופל ואת איכות הטיפול. והיא נוגעת בהחלט לאחריותו המקצועית של המטפל.

בחודש אוגוסט 1929 פרצו המאורעות המוכרות בשם "מהפכת אל – בוראק"* של אלימות ערבים תושבי הארץ נגד היהודים. נרצחו ונפצעו בהם מאות בני אדם, יהודים וערבים כאחד. ברחוב "קרן היסוד" שבירושלים, התגורר אז רופא בשם חיים קופלר. משום מה הוא מצא לנכון לפנות לפרויד בבקשה שיצטרף לעצומה, המגנה על היהודים מפני הפרעות הערביות. בתשובתו אל ד"ר קופלר, כתב פרויד: "דוקטור נכבד, איני יכול לעשות את אשר אתה מבקש. אי הרצון שלי לערב את הציבור בשמי הוא רב ובלתי עביר, ואפילו האירוע הקריטי של זמן זה אינו מצדיק זאת".

כשבשנות השלושים של המאה ה-20 החלו הנאצים להשתלט על ארצות אירופה, לא יצא פרויד נגדם. הוא אף התנגד לפעילות מכוונת נגדם מתוך כוונה, כך נטען, להגן על הפסיכואנליזה. הנאצים, מצידם, לא ממש יצאו נגדו, אך ב-1938 הוא נאלץ לעזוב את ווינה כדי להימנע מהם. כידוע עברה משפחת פרויד ללונדון בעזרתה של מרי בונפרטה, מטופלת לשעבר שלו ופסיכואנליטיקאית בעצמה, שדרך אגב, הייתה נינתו של לוצ'יאנו, אחיו של הקיסר נפוליון בונפרטה.

שתי דמויות ראשיות, הקשורות לרצח יצחק רבין; מצבור צנוע של פרטים אנמנסטיים

לתכני פרק זה מגיעה אני מתוך סקרנות לגבי בני אדם, לגבי מעשיהם ולגבי סבלם. תכונה זו, תהיה היא מולדת ממקור גנטי או אחר, או אפיגנטית, גודלה וטופחה קרוב לוודאי על ידי עיסוקי בפסיכיאטריה וכבר אי אפשר להימנע ממנה. חשוב לציין: אין בה שמץ של שיפוטיות, אלא רצון להבין ואם אפשר, לעזור**.

  1. מרגלית הר-שפי, שהואשמה בשותפות לתכנון ועזרה לביצוע רצח יצחק רבין

ילידת 1975, בת למשפחה מבית אל. אמה, הנושאת תואר דוקטור, מרצה בכירה בתלמוד, ואביה בעל מפעל לאריזות קרטון, לימים חבר במרכז הליכוד מטעם חטיבת "מנהיגות יהודית". אבי אימה של הר-שפי היה הפרופסור פנחס פלאי הכהן (1930-1988), רב והוגה דעות, פרופסור לפילוסופיה, שלימד באוניברסיטת "בן גוריון" ועמד בראש הקתדרה לערכי היהדות שבה. תפארתו האינטלקטואלית ידועה גם מעיסוקיו בשירה, בכתיבה כסופר, עיתונאי, עורך ומתרגם של כתבי רבנים אמריקאים; איש משכמו ומעלה, אותו הספיקה הר-שפי להכיר עד היותה בת 14, כאשר הוא נפטר בטרם עת ממחלה ממאירה.

מבחינת רצח יצחק רבין, מתחילות תולדותיה של הר-שפי בשנת 1994, כאשר התחילה את לימודי המשפטים שלה באוניברסיטת בר-אילן***. באותה התקופה היא הייתה פעילה בארגון "שבתות-תמיכה" לחיזוק התנחלויות נגד הסכמי אוסלו. הר-שפי הייתה בת 19 כאשר במסגרת הלימודים למשפטים הכירה את יגאל עמיר, סטודנט למשפטים באותם הימים, גם.

השנה פורסם בהוצאת "טפר" הספר "יצחק – רצח רבין: הסיפור שלא סופר" של דביר קריב. המחבר, בן 47 היום, שירת במשך כ-22 שנים בשב"כ. הוא היה עובד שירות הביטחון הכללי הראשון ששוחח עם יגאל עמיר בליל הרצח, במתקן החקירות. מתוך ווידויו של קריב ידוע שהמחדל הקשור לאירוע, מילא אותו ברגשי אשמה, אותם נשא לאורך כל השנים ונושא עדיין בלבו. ספרו מתמקד בעיקר במגעיו המטלטלים עם יגאל עמיר אך בפרק המכונה "מיצוי החקירה" (עמ' 139), ניתן למצוא התייחסות לדמותה של הר-שפי. אביא בהמשך מדברי קריב, הקשורים בה:

היא הייתה אחת מאלו, שהשתייכו להתארגנות שתכננה את רצח רבין, בראשה עמד יגאל עמיר. כשותפה מלאה לסוד הקשור בכך הייתה מעודכנת היטב וישירות מפי עמיר עצמו לגבי פעילותיו בעבר והכנותיו לגבי הרצח המתוכנן. היא התבקשה על ידו לבצע מעקבים כשהיא לבושה בגדים אופייניים לנשים חילוניות, וזאת לצורך איסוף מידע לקראת גניבת אמצעי לחימה שונים. כמו כן הסכימה להיות מעורבת בפועל בפיגועים וסיפקה לעמיר מידע על הנשקייה בבית אל, על מנת שיוכלו לגנוב ממנה אמצעי לחימה.

זמן מה לפני ביצוע הרצח הלכה הר-שפי להתייעץ עם הרב שלמה אבינר של "בית אל" וראש ישיבה בירושלים, בקשר למעשה המתוכנן. בבקשתה ממנו לפסק דין לגבי הרצח, נענתה הר-שפי שאסור לפגוע לא בראש ממשלה ולא באף אחד אחר מנציגי השמאל. התנהלותה במשך החקירות (שאירעו לאחר הרצח) עוררה תחושות קשות בקרב הבאים במגע אתה. החוקרות שחקרו אותה דיווחו על התנהגותה היהירה, ועל תחושות של "סלידה", הלם ותיעוב, שעוררה בהן. כאשר נשמעה הצפירה לכבוד רבין, סירבה הר-שפי לעמוד, נשארה ישובה על הכיסא והפגינה זלזול בו. ובנקודה זו, מציין קריב, שאפילו הרוצח עצמו נעמד דום באותו מעמד. מלבד הדיווחים על פעילותם הפוליטית המשותפת, שחיברה בין השניים, מדווחים בספרו של קריב כמו גם במקורות אחרים שהתפרסמו, על מרכיבים נוספים של הקשר ביניהם; כך למשל: מפגשים וחליפת מכתבים תכופים בהם, מלבד נושא הסכמי אוסלו, עסקו השניים גם בנושאים אישיים. הם אף (!) נסעו יחדיו (ויחד עם סטודנטים רבים אחרים) להשתתף בהפגנות. ועוד מספרו של קריב על פי זיכרונותיו בעת חקירתם של השניים (עמ' 146): לתחושתי, הלהט של הרוצח כלפי הר-שפי היה כה רב, שהוא ממש המתין לכל הזדמנות לכתוב לה מכתב או להיפגש עמה במתקן. להבנתי, היה ניכר שהוא נמשך אליה, ולעיתים היה אף נדמה כי עצם העובדה, או ההערכה שלו, כי היא חולפת כרגע במסדרון הסמוך גורמת לו לריגוש עצום שמצא את ביטויו בשפת הגוף שלו באותם הרגעים.

הר-שפי הורשעה באי מניעת פשע ונדונה ל-9 חודשי מאסר. בנובמבר 2010, בהיותה בת 35, היא התארסה עם תלמיד חב"ד בעל תואר בכלכלה ובדצמבר אותה השנה, הם התחתנו.

2. יגאל עמיר

קשה לגייס מידע שאינו ידוע ואינו "טחון" היטב, ביחס אליו. המעט שאולי לא ידוע דיו, עלול להתקבל כבעל משמע לוואי עם גוון פוליטי. כפי שכבר נאמר לעיל בפרק "מה לנו עם פוליטיקה? ומה לפוליטיקה אתנו?" אנחנו, הפסיכולוגיים והפסיכיאטריים (הנוירופסיכיאטריים בוודאי ובעלי המקצועות הרפואיים האחרים, גם), חייבים להתנהג כיצורים אפוליטיים. למרבה המזל, נותרות לנו אין סוף זוויות מלבד פוליטיקה, להתעניין בנפשם של אנשים גם כשאלו מתפרסמים בתחום הפוליטי דווקא. הצלחה מקצועית מרשימה מבחינה זו, ניתן למצוא במאמרו "מאוסוולד עד עמיר, פסיכואנליזה" של ד"ר אבנר פלק, אשר פורסם ב-1999. ד"ר פלק הוא פסיכולוג קליני ופסיכו-היסטוריון, מחברם של מאמרים רבים ושל ספרים בתחום מומחיותו. בסלקטיביות גבוהה ובהימנעות מהיבטים פוליטיים עד כמה שאוכל, אציין כמה מן המושגים והסוגיות, המטופלים במאמרו המוזכר של ד"ר פלק: "רוצח פוליטי", אישיותו הבסיסית של אדם הזוכה ב"תואר" זה, הדמויות הראשיות לצידם גדל והיחסים ביניהם, התנאים והאירועים העיקריים שבנו את "תבניתו" האנושית ואת אישיותו, מעשיו והתנהגותו בחייו הבוגרים כפי שהם מתגלים כקשורים לכל זה. במאמרו מעלה ד"ר פלק את האבחנות האישיותיות והקליניות, הצפויות לעמוד מאחורי מעשיהם של רוצחים פוליטיים: אישיות נרקיסיסטית, הפרעת אישיות גבולית, הפרעת אישיות אנטי-חברתית, "דיכאון מבפנים" עם רגשות וכאבים עמוקים של כישלון, קינאה, חוסר אונים, ייאוש ("מבפנים"), והפגנת כוחות ועליונות "מבחוץ".

בספרי הלימוד שלנו, קיים, אין מה לומר, שפע של תסמונות אבל את "תסמונת הרצח הנשיאותי", אני טרם פגשתי. מושג זה, המובא במאמרו של ד"ר פלק, לקוח ממאמרו "Presidential Assassination" של D.A. Rothstein, אשר הופיע ב-1964 ב-"Archives of General Psychiatry". כפי שלא קשה לנחש, הוא נכתב עקב הרצח בנובמבר 1963 של הנשיא ג'ון קנדי. מאמרו של רוטסטיין עוסק כצפוי ב"רוצח הפוליטי" לי אוסוולד.

ברצוני להוסיף פרט היסטורי מחייו של עמיר, הקשור, ייתכן, לרצח יצחק רבין: ב-1994 עת שהיה סטודנט למשפטים, פגש עמיר נערה, סטודנטית למשפטים אף היא, בשם נאוה הולצמן. היא הייתה בת למשפחה אשכנזית. בינואר 1995, כעבור 5 חודשים בהם ניהלו השניים קשרים יציבים, קטעה הנערה את הקשר ביניהם בשל התנגדות הוריה ליחסיה עם בחור ממוצא מזרחי. זמן קצר לאחר מכן נישאה הולצמן לאחד מחבריו של עמיר. בחתונתם נצפה עמיר במצב דיכאוני עמוק. והמבין יבין.

לסיום

בשנת 1995 טיפלתי בגברת בת 28, חרדית, נשואה ואם לבן אחד בלבד, בן 7. עוד לפני פנייתה אלי אובחנה כסובלת מהפרעה דו-קוטבית וטופלה תרופתית בהתאם. אלי היא פנתה בשל תחושה דיכאונית, הקשורה לכישלונה להרות שנית. רופא נשים מומחה לנושא הפוריות עשה כמיטב יכולתו לעזור לזוג ואני מצידי, נהגתי בגישה פסיכותרפויטית, שהתמקדה בנושא הפוריות וביצעתי את המעקב התרופתי. כעבור 7 חודשים מאז היכרותנו, היה מצבה האפקטיבי תקין. מצד רופא הנשים התקבלו מסרים מעודדים. ואז, באחת הפגישות הודיעה לי המטופלת, שהם, בעלה והיא, החליטו להעביר את טיפולה, הנפשי והתרופתי, לרופא פסיכיאטר אחר. כאשר שאלתי מדוע, היא ענתה לי ברוח נעימה ובחיוך: כי את קצת שמאלנית. לא היה לי מושג אז ולא מבינה עדיין כיצד הגיעה המטופלת שלי ל"אבחנה זו". עם צאתה מחדרי, גל רגשות מעורבים הציף אותי. שאלה טורדנית אחת הטרידה אותי יותר מכל: כיצד ומתי כשלתי בהיותי יצור אפוליטי?

הלן שיינפלד

*שמו הערבי של הכותל.

** פרטי המידע המופיעים בפרק זה לקוחים מאתר Google ומהספר "יצחק" של דביר קריב, שיצא לאור לאחרונה. כמובן מאליו, הנם שני מקורות  אלו גלויים לכל.

*** ייתכן שלשנות חייה שקדמו לכך משמעות להבנת אישיותה ומעשיה, אך פרטים לגביהן אינם בידינו.

נושאים קשורים:  חדשות,  פוליטיקה,  רצח רבין,  יגאל עמיר,  טיפול
תגובות
31.10.2015, 13:08

מאמר רגיש, מעורר זכרונות נוגים ורווי חכמת חיים.
למרות היותי מטפל קוגניטיבי- התנהגותי אני מסכים בהחלט עם פרויד הפסיכואנליטיקאי, שרצוי מאד שרופאים בכלל ופסיכיאטרים בפרט יתרחקו מפוליטיקה ועל כל המשתמע מכך. לאחרונה נתקלנו בתופעה חמורה(לדעתי) שפסיכיאטרים (אומנם מועטים) נותנים איבחון בתקשורת לפוליטיקאים או לסלב.
מדובר בחצית קו אדום מכיוון:1. מעשה בלתי מקצועי- לא בדקו כלל את האדם.
2. בלתי מוסרי- כל רופא חייב להגיע לאיבחון רק למטרה אחת- לשם טיפול וחס וחלילה לא לשם רכילות או ריטינג לעצמו
3. זה נוגד לחוק- מכיוון שיש פה לכאורה דבר דיבה וזה נוגד חוק לשון הרע.
ההסתדרות הרפואית ובמיוחד העומד בראשה צריכים לנקוט באמצעים לעצור את המדרון החלקלק הזה.

תודה רבה הלן.
אותי זה מפגיש עם הקושי להאמין שכזה דבר אכן קרה ואני גם נזכר שלמחרת
היה מפגש רגיש ומלמד מאוד עם ד"ר מאיר ברגר, בביה"ס ללימודי המשך, בקבוצה שהוקדשה באופן טבעי לרצח ולתחושות של המשתתפים (מתמחים לפסיכיאטריה). ד"ר ברגר הינו אדם יקר ודוגמה עבורי במשך שנים רבות

יוליאן