בשנות השבעים המוקדמות של המאה שעברה ניהל את בית החולים "עזרת נשים", כיום "הרצוג", שבירושלים, פרופסור מרסל עשהאל. כבן 50 באותם הזמנים, בולגרי במוצאו, אוהב אדם בלתי נלאה ובעל השכלה אין סופית, היה פרופסור עשהאל גם מורה מסור ומוערך. לצד תכונותיו אלה בלט בו הומור רך, שנימת סלחנות אפיינה אותו תמיד. כך, למשל, במקרה של מטופל ירושלמי שנודע כבעל עסק מצליח, שהיה שרוי באי שקט מאני סוער. האיש שאושפז ימים קודם לכך במחלקה הסגורה, התהלך לאורך ולרוחב המחלקה כשהוא מטריד את כל הנקרה בדרכו ופונה בתדירות מרבית לתחנת האחיות בבקשו שיפתחו את דלת המחלקה "רק לרגע". התרופות הנוירולפטיות, שעמדו עז לרשותנו, בראשן לרגקטיל, ורזרפין, היו עבורו כסוכריות נטולות טעם ותועלת.

ד"ר הלן שיינפלד (צילום: פרטי)

ד"ר הלן שיינפלד (צילום: פרטי)

באחד הבקרים, בעת שניסה פרופסור עשהאל לנהל ישיבת צוות, הקיש הנ"ל כל רגע בדלת חדר הישיבות. כשאחות ניגשה אליו בבקשה שימתין עד לסיום ישיבת הצוות, הוא נעמד בפתח ו"נאם" בקול רם את דבריו הטובעניים והמשעשעים כאחד. דיבורו היה מהיר כאילו נלחץ להגיע ללא דיחוי למקום כלשהו. נימת קולו נעה בין עליזות לרוגז. האחות התחננה לפניו שיזוז מפתח הדלת אך הוא לא "ספר" אותה אלא נהפכו; כמקובע באופן בלתי הפיך במקום, המשיך להזרים את דבריו.

אי לכך ובלית ברירה, הוחלט פה אחד לטפל בו מיידית בזריקה תוך ורידית של סודיום אמיתל. כשהמזרק בידו, ניגש פרופסור עשהאל למיטתו של החולה, בה "הונח" על אף התנגדותו, על ידי שני אחי המחלקה. הללו אחזו בארבע גפיו המלאות אנרגיות כדי שלא יברח להם. שני מתמחי המחלקה הסגורה (ואני ביניהם), נכחו בביצוע המעשה. הפרופסור שלנו התחיל להזריק בעדינות את החומר. החולה הלך ונרגע תחת עינינו. עיניו נעצמו אט-אט ונשימתו נהייתה אטית ועמוקה. לא היה לנו ספק שהוא נרדם. נשמנו לרווחה. אחי המחלקה שהשתתפו באירוע, כיסו את גוף החולה בשמיכה רכה, שתנעים את מנוחתו.

פרופסור עשהאל יישר את גבו ובהבעת סיפוק שאינה משתמעת לשתי פנים, החל לצעוד כמנהיג מכובד ומצליח לכיוון חדר הישיבות. ואנחנו, שני מתמחיו, אחריו. בחדר הישיבות, מתוחים משהו, ציפו לנו יתר בני הצוות. הופעתנו שינתה בהחלט את מצב רוחם. רגועים ובטוחים בעצמנו, חידשנו את הישיבה. העובדה שזמננו התקצר בגין האירוע הבלתי מתוכנן, לא הצליחה להלחיץ אותנו. הבטנו בגאווה במנהלנו והחלפנו בינינו מבטים שכמו אמרו: יופי, כל הכבוד לצוות, עתה נוכל (סוף סוף) לעסוק בנחת בענייננו המתוכננים. התחלנו כרגיל בקריאת ה"רפורט", שטרם הספקנו להתמסר לו באותו בוקר. אבל, לא ייאמן! כעבור דקות ספורות נפתחה הדלת (אותה לא נעלנו עוד). בפתחה עמד, מי אם לא המטופל המאני שלנו, מוזרק הסודיום אמיתל, שנראה היה שהפך אף הוא, כמו הלרגקטיל והרזרפין, לסוכרייה. הוא היה מחויך ומרוצה מעצמו. על פניו הייתה נסוכה הבעת ניצחון. ישיבת הצוות נדמה. אישית הרגשתי שהסיטואציה משעשעת אך במקביל חוויתי אי נוחות לגבי "מעמדו" של פרופסור עשהאל המוערך שלנו. בני הצוות היו מבולבלים במצקת ונבוכים. איש לא העז לנקוט בעמדה רגשית או בפועלה כלשהיא. ואז, בעודו מביט באיש העסקים הירושלמי המרוצה מעצמו, כשהוא אינו מאמין למראה עיניו, נפתחו פניו של פרופסור עשהאל בחיוך סלחני. שני אחי המחלקה אספו את המטופל והעבירו אותו לחדרו.

ה"רפורט" של אותו הבוקר נותר מאחורינו, ואיש מלבד אלו שכתבו אותו, לא ידע את אשר רשמו בו האחראים על משמרת הערב והלילה האחרונות.

היה זה רק אחד מני דברים רבים שלמדנו באותה התקופה. על הסטופור הקטטוני השכלנו בהזדמנות אחרת, כאשר הפגיש אותנו מורנו הדגול, כהרגלו, עם מטופל אחר מן המחלקה הסגורה.

לאחר שקיבלנו מידע עיוני על הנושא וקראנו אודותיו בספרי הלימוד, נאספנו אנחנו, מתמחי בית החולים, בחדר ההרצאות. לוח שחור ענק כיסה את אחד מקירות החדר ומולו ניצבו שורות של כיסאות. באחת הפינות עמד לו, מסיבה בלתי ברורה, שולחן; לא גדול ולא קטן, גבוה במקצת. ישבנו. מספר דקות לאחר הגיענו לחדר ההרצאות נפתחה הדלת ושתי אחיות, האחת ותיקה והאחרת צעירה מאוד, עמדו בפתח; חלוקיהן הלבנים היו מכופתרים היטב וכובעיהן המסורתיים עמדו יציבים על ראשיהן. הן התאמצו להכניס אל תוך החדר בחור כבן 19, כשהן אוחזות ברכות בזרועותיו. הוא, מצידו, נתקבע בפתח כאילו כפות רגליו היחפות הוצמדו בדבק מגע אל הרצפה. היה זה יום קיץ חם ולבושו ה"מינימליסטי" כלל רק גופייה לבנה ללא שרוולים ומכנסיים קצרצרות של פיג'מה. אלו היו לרב בגדיהם של המאושפזים שנודעו בנטייתם לצאת ללא רשות מן המחלקה. מקבלי ההחלטות האמינו – או קיוו, שבכך ימנעו מהם לסכן את עצמם. זאת על אף שפעם, יצא (ללא רשות) אחד החולים מן המחלקה כשהוא לבוש בחלוק אמבטיה לבן, והגיע באישון לילה אל ביתו שבשכונת "רחביה" הירושלמית, הרחוקה לא מעט מבית החולים. כפי שהתברר עם החזרתו אל המחלקה, איש מן התושבים שפגשו אותו בדרכו מבית החולים אל שכונת "רחביה", לא עצר לשאול עצמו מדוע ולשם מה מתהלך האיש בחלוק אמבטיה לבן ברחובות עיר הבירה.

פני גיבורנו שבסיפור זה היו בעיקרון נאות אך נראו נטולות הבעה, אטומות. גופו, שלא נע ולו במעט, נראה היה קפוא כעשוי מחומר מוצק כלשהו. במשך דקות ארוכות הוא הביט "אל כלום" או, במקרה הטוב, אל האוויר שבחדר. ואנחנו, מרותקים לכיסאותינו, היבטנו בו בשתיקה רועמת. אפשר היה לחשוב שנדבקנו באילמותו.

לפתע וללא כל התרעה, הוא קפץ כלוליין על השולחן שבפינת חדר ההרצאות. במהירות הבזק התכופף והתכנס בתוך עצמו, כשדמותו נראית עתה כשל עובר ברחם אימו; בערך. מביט עליו מבלי שיראה מופתע, הסביר לנו פרופסור עשהאל: זה מה שאנחנו קוראים posturing. המושג מתכוון לתנוחות מוזרות כמו זו של המטופל המצוי לפניכם.

מנותק כפסל, כך לפחות נראה היה בעינינו, נותר הבחור בתנוחתו המוזרה מבלי להתייחס כלל למתרחש סביבו. עיניו היו עצומות. אוזניו היו אומנם "פתוחות", אך איש מאיתנו לא ידע באם הן שומעות או לאו. הדעות היו לפה ולשם. ברגע מסוים, כעשרים דקות מראשית מפגשנו עם הנער הלוקה בסטופור קטטוני, התבקשנו להעלות את הידוע לנו על הפרעתו. וכך בערך זה נשמע:

קטטוניה תוארה לראשונה על ידי הפסיכיאטר הגרמני קרל קלבאום Karl Kahlbaum, שבשנות השבעים של המאה ה-19, החשיב אותה כהפרעה השייכת לסכיזופרניה. נודעו בה שתי צורות: של סטופור ושל עירור יתר – ריגזון. התנוחות המוזרות, שכונו "Posturing", אופייניות לסטופור. בין תסמיניה האחרים של קטטוניה ידועים אילמות, שלילנות - נגאטיביסם, גינוניות - מנייריזם, התנהגות סטריאוטיפית, העוויות משונות - grimacing, אקולליה ואקופרקסיה. הדברים הושמעו בקולות ברורים ובאווירה של תחרות בונה. כל הוספת מידע לגבי הנושא התקבלה בברכה.

כמה עשרות שנים לאחר האירוע המתואר, נפל בידי מאמר (1) נרחב העוסק ב"תסמונת הקטטונית". בפרק המוקדש לפסיכודינאמיקה של ההפרעה, צוטט פרויד (2), שקבע כך בנוגע לסטופור הקטטוני:

" יחסינו עם העולם אליו אנחנו נכנסים שלא על פי רצוננו נראים כיכולים להיות סבילים אך ורק בתנאי של הפוגות, דהיינו שאנחנו נסוגים מדי פעם אל תוך מצב של מקודם לכניסתנו אל תוך קיומינו הרחמי".

בהכירו, קרוב לוודאי, קביעות אלה, המשיך פרופסור עשהאל להביע את דעותיו לגבי הנושא. ברוחו השקטה והנעימה וכשקולו נשמע כיוצא מגרונו של פרויד, פנה לעברנו ואמר: תביטו אל המטופל שלפנינו ותוכלו להיווכח עד כמה מראהו כשל עובר ברחם אימו.

כנראה היה זה יותר מדי עבור "המטופל שלפנינו" וכלל לא לטעמו, שכן לשמע מילים אלה הרים את ראשו, הביט בעיניים פקוחות אל מורנו ובמבט זועף אמר לעברו: שטות כזאת לא שמעתי מימי. ושוב, כמו במקרה הקודם (עמ' 1) חששתי אני פן ייפגע מורנו היקר מן המתרחש. אך הוא, מופתע לרגע, צחק מעומק ליבו הרחב.

כמה דקות לאחר מכן הסתיים שיעורנו הבלתי נשכח על קטטוניה. התפזרנו כל אחד למחלקתו. היינו קצת המומים אך מאוד מרוצים.

פרופסור מרסל עשהאל נפטר בלילה שבין 27-28 של חודש פברואר 1991. על קברו כתובות, בין היתר, המילים הבאות "... האדם שברופא... מאבות הפסיכיאטריה בישראל ויקירינו, שנטע תקווה בחוליו, חוכמה ובינה בתלמידיו, תמים, אציל, ישר ואוהב אדם".

 References

  1. Laxmi N. Gupta et al., Catatonic Syndrome – A Review. Psychiatry Journal Vol. 10, No 1, 2007.
  2. Freud S, A General Introduction to Psychoanalysis. Garden City, N.Y.: Garden City Publishing, Co., 1943.

 

 

ד"ר הלן שיינפלד