• יו״ר: ד"ר צבי פישל
  • יו"ר יוצא: פרופ' חיים בלמקר
  • יו"ר נבחר: פרופ' יובל מלמד
  • מזכירה: ד"ר מרינה קופצ'יק
  • גזברית: ד"ר לירון בודינגר
  • עורך IJP: פרופ' ישראל שטראוס
  • עורך האתר: ד"ר גלעד אגר
השופט ברלינר (2019)

הצורך בהסכמה ולא הסכמה מדעת באשפוז חולה אשר כושר שיפוטו ובוחן המציאות שלו פגומים

ברציו של פסק דין 45338-01-19 העוסק באשפוז מרצון של חולה ודן במקרה של חולה שנתן הסכמה לאשפוז פסיכיאטרי מרצון, חזר בו מההסכמה, ובנסיבות אלו הובא לדיון בערר בפני וועדה פסיכיאטרית. בפרוטוקול הוועדה החולה מצוטט: "היום החתימו אותי מרצון, אבל התחרטתי ורציתי להשתחרר. אבל עכשיו אני רוצה להמשיך עד שיתאפס לי המוח". השופט ברלינר מבהיר שמההסכמה שניתנה עולה שלאחר שחולה חתם על הסכמה לאשפוז, אף שחזר בו אין לוועדה פסיכיאטרית סמכות לדון בעניינו. במידה והוצאה הוראת אשפוז והחולה מגיש ערר, אז ורק אז תדון הוועדה בערר ולא כפי שהוועדה דנה במקרה המתואר בפסק הדין.

מעבר להיבט זה של שאלת "רכישת הסמכות על ידי הוועדה", השופט ברלינר מצא לנכון להרחיב ולדון, באמרת אגב ("אוביטר"), מה משמעותה של הסכמה להתאשפז מרצון שניתנה על ידי חולה ש"כתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות". השופט קובע שכוונת המחוקק להסכמה ולא להסכמה מדעת.

בסעיפים: 8 9 ו 10 של פסק הדין משתף אותנו השופט במערכת השיקולים המקצועיים והאתיים שבבסיס זכותו הייחודית של חולה נפש להסכים לאשפוז ומרצון, למרות שדעתו השתבשה כתוצאה ממחלתו.

השופט ברלינר מצטט את השופט ברק ש"אין לכפות טיפול (ולהבנתי – גם אשפוז כפוי), אם ניתן להשיגו ללא כפייה". יש ללכת בנושא שבפנינו בעקבות פסיקתו של כב' השופט חשין בעע"מ 6219/03 הנ"ל, באומרו כי "הכלל הוא כי חוק מאוחר גובר על חוק שקדם לו ... ואולם רק לכאורה כך, שכן חוק הטיפול הוא חוק ספציפי ביחס לחוק זכויות החולה, והרי למדנו כי חוק מאוחר כללי אינו גובר על חוק מיוחד שקדם" והוא נעזר במחקר של עורכת הדין ועובדת סוציאלית הגב' יוליה קרמיצ'נסקי ומתייחס לרקמה הפתוחה במערכת היחסים בין פסיכיאטר לחולה נפש, ומדגיש שמבחן ההסכמה מדעת הוא על-פי דעתו של הרופא המטפל, ובלבד שהוא השתכנע יחד עם איש מקצוע נוסף (רופא / איש צוות סיעודי) שאכן הגם שההסכמה איננה בהכרח מדעת, היא מרצון.

פסק הדין מבנה "אבני דרך" לשיקול הדעת של הרופא המקבל את ההסכמה מרצון אף שלא מדעת ובדרך ייחודית זו המותאמת למצבו הייחודי של החולה שומר על האוטונומיה של החולה שהסכים לטיפול.

השופט ברלינר מוסיף ומבהיר שלא ראוי להעמיד מבחנים ברף של חוק זכויות החולה בפני חולה נפש, המבקש להתאשפז מרצונו, שכן אם כך יעשה, עלול להיווצר מצב שהחולה יאושפז בכפייה, דבר שהיה פוגע באוטונומיה, פגיעה שניתן היה למנוע לו היו נסמכים על דעתו של הרופא שהבין שלפניו חולה המסכים מרצונו להתאשפז. "אין לכפות טיפול, אם ניתן להשיגו ללא כפייה"

ראוי לשים לב שמשנתנה הסכמה זו, מוסר כנראה הפיקוח של הועדה וגם עולה שאלה לגבי המעמד של הסיוע המשפטי וכן לכמה זמן תקפה הסכמה שניתנה שלא מדעת.

מול מורכבות זו יש להקפיד (ועדיף באמצעות נוהל מסודר) שהסכמה שלא מדעת טעונה חידוש במהלך הטיפול (אחת ל...) וגם בהלימה לשלבי התקדמות הטיפול ושיקום התפקוד הקוגניטיבי והמסוגלות לגבש רצון ומדעת. אין לשלול שבמצבי ספק ועל מנת שלא להגיע לאשפוז בכפייה אפשר יהיה להתייעץ עם הוועדה הפסיכיאטרית אף שהחולה לא חזר בו מההסכמה ולא הגיש ערר, זאת בהסתמך על פרשנות מותאמת לסיטואציה זו של לשון סעיף 26 (א): "הובא ענינו של חולה בפני הוועדה הפסיכיאטרית, תבדוק הוועדה את החולה".

לפסק הדין המלא, לחץ/י כאן.