חדשות

מפגש עם חולים "אחרים": טרנסג'נדרים כמודל

במרכז הרפואי רמב"ם נערך יום עיון מיוחד לרופאים צעירים ולסטודנטים לרפואה על יחסי רופא-חולה, והושם בו דגש על חולים המוגדרים "אחרים" – קבוצת הטרנסג'נדרים

ד"ר דוד רבינוביץ' (צילום: פיוטר פליטר)

ד"ר דוד רבינוביץ' (צילום: פיוטר פליטר)

במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה נערך בשבוע שעבר יום עיון מיוחד לרופאים צעירים ולסטודנטים לרפואה בנושא יחסי רופא-חולה. ביום העיון הושם דגש על האפשרות שבעבודתם יפגשו הרופאים חולים "אחרים" או "שונים" – טרנסג'נדרים. נדונו שאלות כגון מיהו החולה "האחר", האם שונות רלוונטית בכלל ליחסי רופא-חולה וכיצד על הרופאים הצעירים לקיים יחסי רופא-חולה טובים ומקצועיים.

בעבר עסקו ימי עיון דומים בעולים חדשים, בחרדים, בבדואים או בהומלסים – והודגשה העובדה שכולם זכאים לקבל את הטיפול הטוב ביותר ושיש להתייחס אליהם "בגובה העיניים". את יום העיון על הטרנסג'נדרים ארגן ד"ר דוד רבינוביץ', פסיכיאטר בכיר ברמב"ם. הוא הסביר כי הטרנסג’נדרים כמודל, הם אמנם דוגמה קיצונית, אך הקשיים שבהם נתקלים הרופאים במפגש עם סקטור זה, מיוצגים גם במקומות אחרים".

יום העיון על יחסי רופא-חולה נערך לזכרו של פרופסור אהרון ולרו ז"ל, שהיה רופא ומחנך דורות של רופאים צעירים ונפטר בשנת 2000. משפחתו, בשיתוף הפקולטה לרפואה בטכניון והמרכז הרפואי רמב"ם, מקיימים אחת לשנתיים יום עיון בנושא יחסי רופא-חולה, המיועד לרופאים ברמב"ם ובפקולטה לרפואה. ד"ר רבינוביץ' ציין כי בהרצאות, בדיונים ובסימולציות בימי העיון, נחשפים רופאים לסוגיות מגוונות במערכת היחסים בין הרופא לחולה. "השורה התחתונה היא שהיחסים בין הרופא לחולה יהיו מוצלחים אם הרופא יהיה מחובר לפרספקטיבה של החולה, רגשית ותגובתית – כלומר, בתנאי שהרופא יהיה מחובר לעולם המושגים של החולה ויוכל לחפש בו את האדם, ולא את המחלה. בטרנסג’נדרים האתגר הוא גדול יותר וזו הסיבה שבחרנו להתמקד הפעם בקהילה הזו".

ד"ר רבינוביץ' סיפר כי הוא עובד עם קהילת הטרנסג’נדרים כבר 20 שנה, כאחראי לפן הרגשי בתהליך. "אני הוא זה שנותן את המכתב הראשון שמפעיל את המערכת ומפנה לאנדוקרינולוג לצורך טיפול הורמונאלי. אחרי שנתיים החולה יופנה לניתוח כירורגי בארץ או בחו"ל".

הערכות לגבי שכיחות הזהות הטרנסג'נדרית באוכלוסייה משתנות. זוהי קבוצה לא קטנה והנראות שלה עולה עם השנים. לרמב"ם מגיעים מדי חודש 1–2 פונים חדשים שמבקשים לעבור ניתוח לשינוי מין. רוב הפונים מגיעים לטיפול כיוון שהם חשים בלבול לגבי זהותם. רק מעטים עוברים את התהליך בשלמותו.

מה שמעניין, ציין ד"ר רבינוביץ' הן התמורות החלות סביב הטרנסג’נדריות, השינוי בתפיסה שלהם את עצמם, וכתוצאה מכך בתפיסה של החברה אותם. "אם לפני עשרים שנה האנשים הללו היו מגיעים מבולבלים, מתוסכלים, עצובים ומבוישים, היום הם גאים", אמר ד"ר רבינוביץ'. "יש אקטיביזם בקהילתם. יש להם ייצוג. הם עומדים זקופים. מדי פעם אני נתקל באחד מהמטופלים שלי לשעבר ברחוב. אחדים ניגשים ושואלים אם אני זוכר אותם, מציגים את עצמם. יש ביניהם גם נשואים, שיש להם משפחות שהם בנו אחרי שעברו את השינוי. הם נראים מאוד מאושרים".

אחת המרצות ביום העיון הייתה נורה גרינברג, מומחית למגדר, העוסקת בייעוץ לאנשים המתמודדים עם מצוקה מגדרית ולמשפחותיהם. היא עצמה טרנסקסואלית ופעילה למען זכויות הטרנסג'נדרים. היא מילאה שורה של תפקידים כמו יו"ר אגודת להט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) בישראל. גרינברג סיפרה ביום העיון כי בשנים האחרונות חל מהפך ביחס לחברי הקהילה בישראל, גם מצד הרופאים: "עד עכשיו, הרופאים כמעט שלא דיברו עם טרנסג’נדרים. אלו לא נחשבו בני-שיח או בעלי זכויות. הרפואה התייחסה אליהם כאל מקרים פתולוגיים, אפילו כאל מי שאין להם אוטונומיה".

השיח במסגרת יחסי רופא-חולה הוא חלק מהשינוי בתפיסה המערכתית המתרחש בעולם, ובעקבותיו גם בישראל. גרינברג ציינה כי זו הפעם הראשונה שהיא משתתפת במפגש בסדר גודל שכזה ו"לראשונה הנושא איננו ללמוד על הטרנסג'נדרים, אלא לדבר כשווים על היחסים ההדדיים עמם. מבחינתי המשמעות היא שהרופא כבר מבין שעליו להשתנות. אני שמחה שברמב"ם מצאו לנכון לתת ביטוי לתהליך הזה. מדובר במפגש מקצועי וגם תרבותי-פוליטי".

ד"ר רבינוביץ': "לא כל המטופלים שאותם פוגש הרופא בעבודתו 'מגיעים מאותו הכפר'. המפגש בין רופא לחולה מקבוצה אחרת מחייב אותו להתייחס אחרת למפגש. יש בו המון היבטים שאינם באים לידי ביטוי אצל חולים רגילים ובמקומות אחרים. במקרה של טרנסג’נדרים אני יכול לשבת מול גבר שנראה מאוד גברי ולשאול אותו אם הוא 'הוא' או 'היא'. לדבר איתו בלשון נקבה. הוא גם יכול להיות למשל חרדי, אך בתוך-תוכו קורים דברים אחרים". ד"ר רבינוביץ' הדגיש את הצורך של הרופא "להתייחס לפנימיות של האדם" ולהתחבר אליו. "זה מאוד בסיסי. יש כאן גם עניין של אבחנה עצמית. חולה כזה בא ואומר: אני מרגיש כך וכך - והוא זה שקובע".

רופאים צעירים עושים תרגולים שבהם מלמדים אותם כיצד להזדהות עם הצד השני. "אני, למשל, הדגים ד"ר רבינוביץ', שואל את האדם שמגיע אלי אם הוא מרגיש כגבר או כאישה. וכשאותו אדם עונה לי איך הוא מרגיש ומדוע, אני מדמה מצב שבו הוא קם למחרת עם גוף של המין האחר".

תחום זה אף פותח את השאלה בדבר מאזן הכוחות שבין רופא לחולה – בדרך-כלל לרופא יש יותר כוח מתוקף היותו בעל הידע, והחולה הוא זה שמקבל ממנו טיפול, אבחנות ותרופות, אבל במקרה הזה המטופל הוא שאחראי לאבחון. כלומר, במקרה זה שניהם שווים. אם טרנסג’נדריות מאובחנת בדרך של אבחנה עצמית - למה האדם צריך רופא? ".

נקודה נוספת שהעלה ד"ר רבינוביץ היא "האם אפשר לקרוא לטרנסג’נדר פציינט או חולה. לא מדובר במצב חולני, אולם מצד שני הוא הרי צריך רופא כדי לתקן את הגוף שלו". התשובה בנושא היא שכאן אנחנו מחפשים מודלים, כמו למשל מי שמבקש לעשות ניתוח אף. הכירורג מחליף לו את האף ומתייחס אליו אחרת מאשר לפציינט. אותו הדבר לגבי אישה שעוברת הפלה יזומה".

גרינברג אמרה ביום העיון כי הגם שניכרת התקדמות רבה ויש היום יותר ידע ויותר התייחסות לבעיות, "עדיין קיימת בורות אדירה וחוסר רגישות בקרב הרופאים". על-פי השאלות שמופנות אליה במפגשים עם רופאים, סיפרה, "נראה שהדרך עוד ארוכה, אבל אנחנו עושים את הצעדים הנכונים".

נושאים קשורים:  חדשות,  אנדוקרינולוגיה,  יחסי רופא חולה,  דוד רבינוביץ',  טרנסג'נדרים,  טרנסג'נדריות,  שינוי מין,  המרכז הרפואי "רמב"ם"
תגובות