• יו״ר: ד"ר צבי פישל
  • יו"ר יוצא: פרופ' חיים בלמקר
  • יו"ר נבחר: פרופ' יובל מלמד
  • מזכירה: ד"ר מרינה קופצ'יק
  • גזברית: ד"ר לירון בודינגר
  • עורך IJP: פרופ' ישראל שטראוס
  • עורך האתר: ד"ר גלעד אגר
דעות

חוויות מאתר הדחק באשדוד – 17.11.2012

בעקבות מבצע "עמוד ענן": חוויות מתורנות באתר הדחק שהקימו משרד הבריאות ועיריית אשדוד לסיוע לנפגעי חרדה

ביום שבת ה-17.11.12 עשיתי תורנות של 12 שעות באתר הדחק באשדוד. האתר הוקם יומיים קודם לכן ביזמת משרד הבריאות ועיריית אשדוד. האתר מאויש על ידי עובדי עיריית אשדוד והמרכז הרפואי באר יעקב בנס ציונה ותפקידו לסייע לנפגעי חרדה. באתר היו בפועל פסיכיאטר מבי"ח באר יעקב ושני פסיכולוגים מהשפ"ח בעיריית אשדוד, ביניהם הפסיכולוג החינוכי חביב גלילי, שהוא מנהל אתר הדחק. באתר נכחו 3 מתנדבים פנסיונרים שעזרו מאוד. עוד כמה עובדים סוציאליים מאגף הרווחה בעיריית אשדוד ורופא היו בכוננות.

השעות הראשונות בתורנות שלי היו שקטות מאוד. דיברנו בינינו וחיפשנו תעסוקה כדי להעביר את הזמן. בשעה 11 לערך הגיעו שני נציגים של משרד הבריאות מהאגף לשעת חירום והראו לנו את הציוד שהוכן עבורנו. בעזרתם מצאנו את ארגז התרופות שהובא למקום יום קודם (לי נמסר לפני הגעתי שאין במקום תרופות). בין התרופות אפשר היה למצוא קלונקס, לוריוואן, וואבן, פרפנאן, דקינט ואקמול. למרות כמה אזעקות וריצות למקלט, האווירה היתה די רגועה. הבומים נשמעו ממרחק רב יחסית.

כיבוי מכונית שהתלקחה בעקבות נפילת גראד באשדוד ביום 17.11.2012 (מקור צילום: יוטיוב)

כיבוי מכונית שהתלקחה בעקבות נפילת גראד באשדוד ביום 17.11.2012 (מקור צילום: יוטיוב)

כעבור שעתיים הייתה אזעקה ואחרי חצי דקה בום חזק. כשיצאנו מהבניין, ראינו עשרות אנשים רצים למקום הנפילה. הסתבר לנו שהנפילה הייתה 50 מטר מהבניין שבו הוקם האתר! הגיעו 20 נפגעי חרדה תוך שעה, אולי יותר (תפיסת הזמן שלי לא הייתה טובה במיוחד). רובם היו נשים שהובאו באמבולנסים של מד"א. החובשים רצו להכניס את הנפגעים למקלט קטן שבו שהינו באותו זמן, מקום שלא יכול היה להכיל את כולם. הרגשתי כמו חדר מיון שאליו האמבולנסים מביאים את הנפגעים, אלא שלא היינו מוכנים לכך...

המתנדבים נצמדו לצוות המקצועי, מתוך חרדה וציפייה להיות ליד מישהו שיודע מה לעשות. לקח זמן עד שהבנו שמישהו צריך לעשות סדר ושרצוי שהמתנדבים ירשמו את הנפגעים בכניסה וישהו עמם באולם ההמתנה. פסיכיאטרית של הילד והמתבגר (ד"ר ילנה בחטינסקי), שעובדת במרפאת ברה"ן אשדוד וגרה
בסמיכות למרכז הדחק הגיעה כדי לעזור.

המטופלת הראשונה שלי היתה אישה בת 60, ישראלית דוברת רוסית שלוותה על ידי חברתה, תיירת אמריקאית עם מבטא רוסי כבד. הישראלית לא דיברה עברית ורק החזיקה בידה פלאפון. היא דיברה עם קרוביה ברוסית ובכל שיחה נוספת היא התייפחה עוד יותר. היא רעדה והיה לי לא פשוט לחשוב על דרך להרגיע אותה. האם עלי לקחת ממנה את הפלאפון? שאלתי שאלות באנגלית תוך ניסיון להכיר אותה ולהרגיע אותה תוך כדי דיבור. חברתה תרגמה לה והיא ענתה בלקוניות. הצעתי לה כדור הרגעה, אך היא חששה מתרופות. כעבור רבע שעה הצעתי שוב, הפעם ביתר אסרטיביות, וביקשתי מחברתה שתשכנע אותה. היא אכן הסכימה לבלוע את הכדור. עשיתי איתה הרפיית שרירים קצרה בעזרת החברה.

רקטה משוגרת מרצועת עזה לדרום ישראל (מקור צילום: ויקיפדיה)

רקטה משוגרת מרצועת עזה לדרום ישראל (מקור צילום: ויקיפדיה)

ניסיתי להגיד לשאר הצוות (באותו זמן היינו שלושה) מה לעשות, איך לחלק את העבודה וכו'. לא ידעתי אם אני המנהל של העסק אם לאו. בקשתי שיקראו לרופא הכונן ולעו"סים הכוננים. המלאכה של הזעקתם לא הייתה פשוטה כלל וכלל. אבל למזלי, הכדור כבר השפיע, הקרובים של המטופלת הגיעו והיא נרגעה.

הנפגע הבא היה גבר כבן ארבעים, שהועף מההדף של הפיצוץ ונחבל בברכיו. מיד לאחר הפיצוץ הוא התקשה לדבר ובאתר הדחק הוא הדגיש שהוא בסדר ושהוא חזק, אך כל הזמן דיבר עוד ועוד והאריך את השיחה עוד. היו עוד מטופלים רבים, ממש קושי גדול כשכולם ביחד, כולם מלווים בקרובים ובמכרים, כולם מגיעים יחד. התחושות של עומס וצפיפות הגבירו את הלחץ. אמנם הם התנהגו למופת והיו סבלניים מאוד, אבל לעתים העיניים שלהם בחנו אותנו ומבטם היה לא מפוענח כל כך.

כשש שעות לאחר האירוע, הגיעה אישה באמבולנס. הסתבר שהיא סובלת מסכיזופרניה והיא שוחררה לפני כשבועיים מבי"ח באר יעקב. היא רצתה לחזור לאשפוז שם בגלל דחפים לפגוע באחרים לאחר מריבה עם בן זוגה. הפינוי באמבולנס לבי"ח באר יעקב היה די יקר והוסבר לה שאם תהיה לה הפניה של פסיכיאטר לחדר מיון, היא לא תצטרך לשלם על הפינוי. נתתי לה הפניה והאמבולנס לקח אותה לחדר מיון (למחרת נודע לי שבאמת אושפזה).

כעבור חצי שעה הגיעה בתה של האישה. היא נוטלת וויפאקס, נגמרו לה הכדורים ובית המרקחת של הסופרפארם לא מכבד את המרשם של קופ"ח לאומית שהיה בידה. נתתי לה מרשם פרטי לוויפאקס לעשרה כדורים. כעבור שעה האישה ובעלה הביאו את בתם הצעירה (בת 12) שלא אוכלת שלושה ימים וחרדה מאוד. פסיכולוג שוחח עם הילדה והרגיע אותה. כך, תוך שעה וחצי, טיפלנו באתר הדחק בשלושה דורות של אותה משפחה.

נפגעת חרדה בת 65 הגיעה עם הבעל, הבן והכלה. היא התלוננה על כאב ראש ועל חרדה. פסיכולוגית בדקה אותה ולא חשבה שצריך לתת לה תרופת הרגעה, אך האישה ביקשה בכל זאת כדור והופנתה אלי. הסכמתי עם הרושם של הפסיכולוגית ורציתי לשחררה. האישה סיפרה לי שהיא סובלת מלחץ דם נמוך ושלפני 4 שנים הייתה בטיפול שיניים ולאחר מכן לקתה באירוע מוחי והייתה משותקת בחצי גוף במשך כמה שבועות. בכל אופן, רציתי לשחררה והאישה וכלתה ביקשו שאמדוד לה לחץ דם. בבדיקה מצאתי לחץ דם של 200/110 ופיניתי אותה לבית חולים אשקלון. נוכחות רופא משפחה במקום הייתה יכולה לעזור ולדעתי היא קריטית ואסןר לוותר עליה. בקלות יכולתי לפספס המקרה אם לא הייתי מודד לחץ דם או אם לא הייתי רואה אותה בכלל.

מעניינת העובדה הבאה: כמה פניות טלפוניות הגיעו לאתר הדחק. לעתים הושארה לנו הודעה בכתב על ידי המתנדבים או שאר אנשי הצוות. בחלק מהמקרים מספרי הטלפון שנרשמו היו לא מלאים (חסרה ספרה). אולי מתח של המתקשרים או של רושמי ההודעה??

להלן הצעות אחדות לשיפור על פי הרושם שלי:

*חשוב להבהיר לכל הצוות את סדר הפעולות ואת ההיררכיה באתר: מי אחראי, מי מחלק את העבודה,
מי מקבל את הפונים ומי משחרר.

*רצוי שיהיה בצוות מטפל דובר רוסית, או לפחות מתנדב דובר רוסית.

*רצוי להעביר מידע בקפדנות בין משמרת למשמרת.

*לא ברור אם כדאי שתהיינה משמרות קצרות, כי לעתים תחלופה גבוהה גורמת לאבדן של הניסיון הנרכש.

*לא ברור אם יש מקום לבנזודיאזפינים במתאר הזה, ואם לא, נשאלת השאלה מה הן החלופות.

*חשוב להבהיר לפונים את האפשרויות להמשך טיפול וגם את הזכאות לשיחות בביטוח הלאומי.

חזרתי הביתה מלא בתחושת סיפוק ותקווה שעזרתי במשהו להקל את החרדה והפחד של הפונים.
במשך חצי יממה הייתי "אשדודי" והרגשתי על בשרי את מה שתושבי אשדוד מרגישים במשך שנים רבות. אין ספק שגם לכדורים הייתה הצלחה רבה מאוד. רבים ביקשו לקבל כדורים ונרגעו די מהר.
ודאי תוכלו להבין שהדרך לתל אביב הייתה מלווה בתחושת הקלה ניכרת!

לבסוף, נשארתי עם הרהורים על שיחת הטלפון ששמעתי שעתיים קודם לכן. בשיחה עובדת סוציאלית
מהצוות ניסתה לשכנע מישהו לבוא לאתר הדחק, ואמרה לו: "יש לנו גם רופא וגם פסיכיאטר". היא כנראה
התכוונה לאותו אדם, כי רוב השעות לא היה שם רופא משפחה...

אשמח לקבל תגובות, הערות, הצעות וכו'. תודה!

נושאים קשורים:  דעות,  משרד הבריאות,  עמוד ענן,  אתר דחק
תגובות
 
גדי מאיר
21.11.2012, 13:39

למרות ההרגעה המיידית שתרופות כגון בנזודיאפנים מספקות לתגובת דחק חדה, יש בספרות עדויות לכך ששימוש בהם בתקופה זו מעלה את הסיכון להתפתחות PTSD, למשל מחקר ישראלי זה:
http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/9746445http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/9746445
ויש לכך גם הסברים פתופיזיולוגיים אפשריים, כגון דיכוי תגובת HPA שחשובה לקונסולידיציה תקינה של זכרונות:
http://www.dialogues-cns.com/publication/new-insights-into-secondary-prevention-in-post-traumatic-stress-disorder/

גדי לובין
22.11.2012, 10:41

שלום ד"ר ינקו
תודה על שאתה משתף אותנו בהתרשמויותיך, ויותר מכך, תודה על הסיוע בזמן אמת.
מדובר בהפעלה שלישית של מערכת מרכזי הדחק. קדמו לה מלחמת לבנון השניה ומבצע עופרת יצוקה. העמדה של הרשויות המקומיות ושל הציבור כלפי שירות זה השתנה מהותית. מכאן נובע צורך חיוני לעדכן את הנוהל הנכחי בכוון אשר יאפשר שיפור זמינות ונגישות על ידי פתיחת אתרים בתצורות הפעלה והיקף מגוונים וגמישים יותר, והשענות, ככל הניתן, על אנשי מקצוע שונים מהמערך המקומי.
הערותיך ישמשו אותנו במסגרת תהליך הפקת הלקחים שנבצע.
סוף שבוע שקט
ד"ר גד לובין
ראש אגף בריאות הנפש
משרד הבריאות

GADI LUBIN
22.11.2012, 10:44

שלום ד"ר ינקו
תודה על הערותיך, ויותר מכך, על הסיוע שהגשת בזמן אמת.
זוהי הפעם השלישית בו מערכת מרכזי הדחק מופעלת, לאחר מלחמת לבנון השניה ומבצע עופרת יצוקה.
בולטים מאד שינויים בתפיסת הרשויות המקומיות והציבור את השירות הזה. במלחמת לבנון השניה הוא כמעט "נכפה" על הרשויות המקומיות. היום הוא נדרש על ידם עוד בטרם פורענות של ממש, ובמספר מתרחב והולך של רשויות. הדבר מצריך חשיבה מחודשת על תפיסת ההפעלה והארגון. נכון להיום מדובר בתבנית ריגידית ומגושמת למדי הדורשת בכל אתר היקפי כח אדם מקצועי נרחב ומגוון. נצטרך להגדיר מספר תצורות הפעלה ברמות שונות, אשר תהפוכנה את הסיוע לזמין ונגיש יותר במקומות רבים יותר, ככל הנדרש, תוך השענות על יכולות מקומיות ככל הניתן.
הנקודות שהעלית יידונו וייתרמו לדיון בנוגע לתיקונים נדרשים בנוהל הרלוונטי.
סופ"ש שקט

צחי בן ציון
22.11.2012, 10:58

שלום רב.
קודם כל יישר כוח. בעברי ב"סורוקה" צברתי נסיון רב בעבודה כזו.
לפי הנסיון שלי, המגובה בספרות די ענפה, אם כי מטבע הדברים לא לגמרי מבוקרת, עדיף שלא לתת בנזודיאזפינים. אנו היינו משתמשים במינונים קטנים של מירטזפין להשריית שינה ורוגע ו/או במינונים קטנים של נוגדי פסיכוזה (פרפנזין ו/או אטומין), להשראת הרגעה.
הבנזודיאזפינים אמנם מרגיעים אבל יש עדויות שמגבירים סימפטומים בתר חבלתיים , אולי בשל "הרדמת" מערכות התמודדות או חיזוק דיסוסיציה.
הגישה הטובה ביותר היא הגעה מילולית והרפיה גופנית כפי שעשית- ועל כך תבורך.
בתקוה לימים שקטים.

חביב גלילי
22.11.2012, 12:26

אכן ד"ר ינקו שהיה במשמרת 12 שעות - מ0800 עד 2000 תרם את תרומתו המקצועית.
לצערי אכן נפקד מקומו של רופא משפחה תורן בשבת אך בסביבות השעה 14:00 נעזרנו ברופא (בעלה של אחת מהעובדות הסוציאליות שהיתה בתורנות) ומאוחר יותר הגיע רופא נוסף.
יש לקחים רבים שאנו מפיקים לאחר כל מלחמה/מבצע אך אין זה המקום המתאים לערוך אותם.
מן הראוי לציין את התגייסות כל הגורמים המקצועיים והמתנדבים לסיוע לתושבי אשדוד.
בתקווה לשקט.
חביב גלילי - מנהל מרכז הדחק אשדוד

ינוקא רמז
25.11.2012, 13:01

ד"ר יאנקו תודה על המאמר, אשר משקף בבירור דברים חשובים שעברו עליכם, ומה "שחוויתם" במרכז דחק באשדוד. כמה הערות: א. במצבים כמו שאתה מציין נדרש כוח אדם רב ומקצועי. הרכב האופטימאלי הוא הימצאות רוב הזמן של רופא פסיכיאטר ורופא כללי/משפחה. פסיכולוגים חינוכיים, עו"סיות ומתנדבים נמצאים כל הזמן. לכן עוד בשלב לפני חירום אנו צריכים להכין רשימות ולהדריך צוותים, תכניות מגירה זמינים לפחות לשבוע הראשון של הפעלת מרכז דחק. ב. נוצרת הרגשת תת השתתפות של רופאי המשפחה, אשר לדעתי יכולים לתרום הרבה ולעזור בפועל, ולא רק במקרים של טראומה גופנית. ג. חשוב להדגיש ולדייק שפסיכולוג הוא מנהל אדמיניסטרטיבי של אתר הדחק, כאשר מנהל המקצועי הוא בד"כ רופא פסיכיאטר. שניהם יחד מנהלים את האתר. ואם רופא פסיכיאטר לא כל הזמן נמצא בפועל, אז רופא כללי/משפחה יכול לעזור בניהול ובעת הצורך להתייעץ טלפונית עם פסיכיאטר כונן.