סקירה: פעילות גופנית לטיפול בדיכאון

דיכאון הוא ההפרעה הנפשית השכיחה ביותר. תרופות נוגדות דיכאון הן טיפול יעיל ושכיח, אך אצל כמעט מחצית מהמטופלים לא מושגת נסיגה מלאה, ורבים ממשיכים לסבול מסתמינים שאריתיים ומחזרה או החמרה חוזרת של הדיכאון. כמו כן, תרופות נוגדות דיכאון כרוכות בסיכון לתופעות לוואי ובסיכון מוגבר לתחלואה קרדיווסוקולארית, ובמקרים רבים ההתמדה בטיפול התרופתי נמוכה. טיפול פסיכולוגי מומלץ גם הוא כחלק מטיפול בדיכאון, והודגם כי גם התערבות קצרה יכולה להוביל לשיפור בהתמדה בטיפול התרופתי, אולם מטופלים רבים נמנעים מטיפול פסיכולוגי עקב הסטיגמה הכרוכה בו. לפיכך, יש עניין הולך וגובר במציאת חלופות טיפול נוספות.

פעילות גופנית (אילוסטרציה)

פעילות גופנית היא אחת ההצעות לטיפול משלים לסיוע בהשגת שיפור בתסמיני דיכאון שאריתיים ומניעת החמרה חוזרת. מחקרים רבים העלו אפשרות שלפעילות גופנית השפעה מיטיבה במסגרת הטיפול בדיכאון, אולם התוצאות לא תמיד עקביות. למשל, אחד המחקרים הראה כי אופי ועצמת הפעילות הגופנית הם גורם חשוב.

סקירת Cochrane שפורסמה לאחרונה סיכמה את ממצאיהם של 32 מחקרים מבוקרים אקראית שהשוו בין פעילות גופנית לבין הטיפול המקובל, היעדר טיפול או טיפול בפלסבו בקרב מטופלים מבוגרים הסובלים מדיכאון. נראה שפעילות גופנית משפרת את תסמיני הדיכאון, אך יש לנקוט זהירות בפירוש התוצאות, שכן ההשפעה החיובית הייתה קטנה יותר במחקרים טובים יותר מבחינה מתודולוגית. על פי סקירות נוספות, אין עדיין די מידע שמקורו במחקרים איכותיים על מנת להסיק לגבי יחס עלות-תועלת של טיפול בדיכאון באמצעות פעילות גופנית. מחקרים רבים בנושא לוקים במגבלות מתודולוגיות, ומספר המשתתפים בהם קטן. נוסף לכך, ההשוואה בין מחקרים סבוכה בשל הבדלים באבחון או בהערכה, בחומרת המחלה של המשתתפים, בהגדרת התוצאה העיקרית ובסוג ההתערבות.

הנחיות רבות (כגון NICE בבריטניה) כוללות פעילות גופנית כאחת האסטרטגיות לטיפול בדיכאון. כמו כן יש מחקרים המעידים על כך שמטופלים מוצאים ערך בפעילות גופנית במסגרת הטיפול.

הקשר בין פעילות גופנית לבין בריאות גופנית ונפשית טובה יותר הוכח הן באוכלוסיות בריאות והן באוכלוסיות הסובלות ממחלות כרוניות, וסגנון חיים פעיל מומלץ בכל האוכלוסיות המסוגלות לבצע פעילות גופנית באופן בטוח. נמצא קשר ברור בין דיכאון לבין רמת פעילות גופנית נמוכה. ידוע כי פעילות גופנית קשורה בכמה השפעות חיוביות על תחושת הרווחה הנפשית, אם כי המנגנונים המדויקים לכך אינם ברורים. הועלו מנגנונים אפשריים מרובים – מנגנונים קוגניטיביים, כגון הימנעות מחשיבה שלילית ותחושה של קיום מטרה לחיים, וכן מנגנונים כגון השפעה על תגובה דלקתית, שעשויה להיות גורם חשוב בקשר בין פעילות גופנית למצב הרוח, שינויים פיזיולוגיים הכוללים השפעה על רמות אנדורפינים, מונו-אמינים וקורטיזול, וכן מנגנון הקשור בנוירוגנזיס (שיפור בגודל ותפקוד ההיפוקמפוס, שנמצא ירוד בקרב הסובלים מדיכאון).

ייתכן שגם ההקשר החברתי של הפעילות הגופנית משפיע. תמיכה חברתית ידועה כחשובה לתחושת הרווחה הנפשית. מחקרים שונים הדגימו כי פעילות גופנית משפיעה אף יותר מהתערבות המספקת אינטראקציה חברתית בלבד.

מחקרים מעטים בלבד בחנו את הקשר בין פעילות גופנית לבין איכות החיים של מטופלים הסובלים מדיכאון. במחקרים אלו נראה שיפור בתפקוד ובתסמינים בקרב מטופלים שטופלו בפעילות גופנית בשילוב עם טיפול תרופתי, וכן שיפור באיכות החיים כפי שהיא נתפסת על ידי המטופל, אך רק בתחום הגופני. איכות החיים היא תוצאה חשובה במחקרים העוסקים בדיכאון. במחקרים שונים נמצא כי פעילות גופנית קשורה לעלייה באיכות החיים של מטופלים הסובלים מסרטן, משבץ או ממחלת ריאות חסימתית (COPD), אך המחקרים לגבי השפעתה על איכות חייהם של מטופלים הסובלים מדיכאון מעטים, כאמור. מספרם הקטן וחולשות מתודולוגיות במחקרים אלו קשורים ככל הנראה בכך שלא הדגימו השפעה קונסיסטנטית של פעילות גופנית על מדדי איכות החיים. נוסף לכך, הערכת איכות החיים היא סבוכה, במיוחד בקרב הסובלים מדיכאון שהתסמינים שלהם גורמים לשינוי ההערכה.

הסוקרת מסכמת כי על פי הראיות הקיימות, פעילות גופנית יכולה להוביל לשיפור בתסמיני דיכאון, גם בקרב הסובלים מדיכאון מג'ורי. פעילות גופנית עשויה לגרום גם להשפעה חיובית על איכות החיים. בפועל, קלינאים רבים נמנעים מלהמליץ לסובלים מדיכאון על פעילות גופנית בשל חוסר מוטיבציה של מטופלים אלו. אולם פעילות גופנית הוצעה אף כחלק מהטיפול הראשוני, ועליה להיות מותאמת לרמת הפעילות הנוכחית של המטופל, וכן לסוג הפעילות ולעצמת הפעילות המועדפים עליו.

מקור:

Blake ;Physical activity and exercise in the treatment of depression,Front Psychiatry. 2012;3:106.