לפי פרופסור בוריס שץ שיסד וניהל את אקדמית האמנות בצלאל והיה אומן בעצמו: "אומנות היא שפת הנפש", "אומנות בלי נשמה –כתפילה בלי כוונה". לפי שץ : האומנות מוגדרת כהעברת תכנים ומסרים ריגשיים מהאומן לצופה. לדעתי לא רק העברת מסרים רגשיים אלא גם תכנים ומסריםתחושתיים, חושיים ומחשבתיים.
עוד בעניין דומה
כאשר דנים על אומנות אנו עוסקים לא רק על נשוא אהבתו של פרופ' שץ ,קרי ציור ופיסול אלא גם במוסיקה, פסיכודרמה, ספרות, שירה, תאטרון, ריקוד ועוד.
לפני שנעסוק בתכנים המרפאים (קורטיביים) של האומנות יש להבהיר נקודה ביחס לטפולים הפסיכולוגיים: בטפולים הפסיכולוגיים הקלסיים שנעשו בעשרות שנים האחרונות :פסיכואנליזה ,פסיכותרפיה דינמית וטיפול קוגניטיבי המיקוד היה בתחום הקוגניציה(מחשבות וזכרון) והרגש.
הוספת אומנות לטיפולים שונים כפי שלשמחתי נעשה לאחרונה בארץ במסגרות אישפוז ובמסגרות אמבולטוריות- העמיקה והרחיבה את ההשפעה הטפולית לרבדים עמוקים יותר של הנפש דהיינו: חושים ותחושות (ולא רק מחשבות ורגשות).
את המימד של שטחיות ועומק בעולם הנפש ניתן להסביר ציורית- אנטומית ולא רק פילוגנטית): המחשבות- מקורן בחלק השטחי ביותר של המוח - נאוקורטקס; רגשות וזכרון- מקורם בחלק מעט יותר עמוק במוח - מערכת לימבית; חושים-מקורם בחלק עמוק יותר של המוח - למשל חוש הראיה העובר דרך העצב האופטי; תחושות - מנוקזות לאיבר עמוק במוח וקדום ביותר מבחינה פילוגנטית - תלמוס;
לכאורה האומנות נוגעת בחלק העמוק יותר של הנפש : בחושים והתחושות ,לעומת הפסיכואנליזה או טיפול קוגניטיבי,שהם בעלי חשיבות כשלעצמם. מובן שהאומנות לא באה במקום הטפולים הקלסיים הנ"ל אלא כתוספת משמעותית ובעלת משקל סגולי משל עצמה.
במאמרי הקודם (היבטים רוחניים בטיפול) תארתי כיצד האמנות השפיעה לטובה על מטופלי.
ברצוני להתוודות שגם עלי לאומנות היתה השפעה מזככת מבחינה נפשית.
אני מצייר כ-33 שנים. בהתמחות לפסיכיאטריה לפני כ-30 שנה אחת הציפיות ממתמחה בצדק רב היתה שיעבור בעצמו פסיכותרפיה ואכן עברתי פסיכותרפיה דינמית שעזרה לי, אך אין ספק שהציור חדר לתכנים יותר עמוקים של הנפש כפי שהסברתי לעיל בנוגע לחושים ותחושות שנתנו מזור משמעותי לנפשי.
לדעתי כל אחד נתקל במצבים שהשפה, הדיבור,המלל והחשיבה אינם מסוגלים לתאר את החוויה שעליה אמונים רק החושים והתחושות.בעניין זה כתב הסופר האגדי תומאס מאן ב"מוות בונציה" את המשפט הבא:"לא ניתן לתאר במילים ובשפה כלשהיא יופי כזה כמו של הנער טאדגו".
כאשר אני מצייר זה בד"כ בטבע - בהרי ירושליים או חוף יפו. סיגנוני סוריאליסטי נאיבי. את ההשראה אני מקבל מהטבע - בשעת הציור אני סופג ומודע לגרויים מכל חמשת החושים ואז אני נוכח ברגע הזה. החושים והתחושות זוכים לאותנטיות רק ברגע הזה: בעבר הם זיכרון. בעתיד הם דימיון. מודעות לחושים ותחושות ברגע הזה יוצרת את האותנטיות האולטימטיבית של נוכחות.
הנני מסכים לדעתו של קארל יונג (פסיכואנליטיקאי שהיה גם צייר ופסל) שהכללים הפסיכולוגיים באמנות בכלל ובציור בפרט –מבוטאים בשפת החלום והעיקר נובע מהשפעת הלא מודע (בספרו:"זכרונות, חלומות ומחשבות."). כאשר אני מצייר אני נותן דרור ללא מודע להתבטא על הבד ואז אני מרגיש קתרזיס ופורקן ואושר רב.
אפיזודה מענינת ומלמדת שהיתה לי בציור: באחד מימי הקייץ ישבתי לצייר בחוף יפו על ספס -לידי ישב אדם מבוגר והתבונן בעבודתי. פתאום העיר לי "שמע חביבי למה השתמשתה בצבע אדום? בים אין בכלל צבע אדום". הערה נפלאה כי היתה לי הזדמנות להסביר לו שמאז שנולדה המצלמה לפני למעלה מ-130 שנה אין צורך לצייר בדיוק את האוביקטים כולל הים, אלא הופיעה ההזדמנות לבטא את העולם הפנימי, ריגשי ורוחני של המצייר. בזכות המצלמה אנו יכולים לזנוח את הדיוק התאורי שהיה הכרחי לפני קיומה, כיוון שהמלכים ,רוזנים, מושלים וכו, רצו ודרשו הנצחה מדויקת שלהם ואוי לצייר שלא עשה זאת.
לאחר הולדת המצלמה אף צייר לא ינציח את כבוד רוממותו בצורה יותר מדויקת ממנה.
אי לכך המצלמה איפשרה לאומנות הציור ליצמוח לכוונים הרוחניים –נפשיים, האומנותיים החשובים: אימפרסיוניזם, סוריאליזם, קוביזם, אבסטרקט ועוד שנתנו דרור לביטוי הלא מודע של נפש האדם. עם הלא מודע הזה באומנות מזדהים צופים רבים והוא גם מרחיב את דעתם ,נפשם ורוחניותם.
המאמר האחרון באתר זה על הצייר טולוז-לוטרק מדגים את הערך המרפא של האומנות. לוטרק היה אדם אומלל בהיבט הגופני והנפשי כפי שתאר בצורה יסודית ומשכנעת ד"ר יאנקו במאמרו. לדעתי אחד הדברים שהצילו אותו מצלילה לתהום הנשיה – האומנות. לוטרק היה גאון בציור.הציור הביא מזור לנפשו המיוסרת ,עזר למנוע ריסוק של דימויו העצמי הנמוך ואין ספק שעזר לו חברותית-כי נחשב בחברה לאומן ראוי שזכה לאינטראקציה חברתית.