דעות

לקדם "מוות במרשם רופא" בישראל

להשקפתי, אין שום עיקרון או אמונה היכולים לכפות על אדם חולה במחלה סופנית להמשיך ולהתייסר ללא תקווה

פסק הדין של השופט רחמים כהן מבית המשפט המחוזי בתל אביב, שניתן בימים אלו, המתיר לרופאים לסיים את חייו של חולה אלמוני הנמצא בשלב הסופני של מחלת ניוון שרירים, הוא פסק דין אמיץ המקדם את זכות הפרט על חייו ועל מותו מעל ומעבר לחוק "החולה הנוטה למות-2005".

בית המשפט אף מתווה את הדרך הראוייה לעשות זאת: יש לחזור ולקבל את בקשתו של החולה לסיים את חייו מתוך הכרה צלולה והבנה של משמעות הבקשה על המשך חייו. היה והתקבלה בקשה כזו, ניתן יהיה "לבצע הפחתה הדרגתית של קצב ההנשמה, עד למינימום, תוך מתן סדציה פליאטיבית" ולהביא בכך למותו המיידי.

"היה צורך בלוליינות משפטית: לא החולה נותק מהמכשיר, המכשיר הוא שנותק מהמטופל"

בכך קיבל בית המשפט את עמדת היועץ המשפטי לממשלה במקרה זה, כי יש לבצע הפחתה הדרגתית של קצב ההנשמה עד למינימום ושל ריכוז החמצן כך שלא יתבצע ניתוק בפועל ממכונת ההנשמה ולמראית העין לא תפרץ מסגרת חוק החולה הנוטה למות.

פסק הדין הנבון בא לתקן את חופש ההחלטה שנלקח מהשופטים בשל חוק החולה הנוטה למות. הוא מצביע על שתיים ממגרעות החוק הקשות ביותר: חולה בניוון שרירים - אף שהוא משותק ואינו מסוגל לנשום בכוחות עצמו ועלול למות בכל רגע, אם תהיה תקלה במכשיר ההנשמה - אינו נחשב "נוטה למות". לפיכך, החוק אינו חל עליו ולא ניתן לקבל את בקשתו לסיים את חייו. עוד אוסר החוק על ניתוק אקטיבי ממכונת ההנשמה, דבר שחייב את הפרקליטות למרבה הצער בלוליינות משפטית, על מנת לקבל את בקשתו של החולה; לא החולה נותק מהמכשיר, המכשיר הוא שנותק למעשה מהמטופל. אין ספק כי החוק במתכונתו הנוכחית חייב בשינויים דחופים.

חשוב לזכור, כי פסק הדין התקדימי בעניין זה ניתן בשנת 1996 על ידי השופט משה טלגם ז"ל, המשנה דאז לנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, בעניינו של איתי ארד ז"ל, שגם הוא היה חולה במחלת ניוון שרירים ונזקק למכשיר הנשמה. טלגם יכול היה אז, טרם נחקק חוק "החולה הנוטה למות", להיות נחרץ וישיר יותר בפסק דינו: "אין לחבר את המבקש לכל מכשיר של הנשמה או החייאה מתמדת ואם חובר יש להפסיק את החיבור משיתברר כי אין אפשרות לקיים חיים ללא עזרה מתמדת".

מילים אמיצות, בהירות וחדות כתער. איתי הורדם, לבקשתו, ונותק ממכשירי ההנשמה ב"הדסה" ב-4.10.1998. פרשת חייו ומותו הביאה כעבור 8 שנים לאישור חוק "החולה הנוטה למות" בכנסת. כולנו חבים לו חוב גדול על נחישותו ואומץ לבו.

"להשקפתי, אין שום עיקרון או אמונה היכולים לכפות על אדם חולה במחלה סופנית להמשיך ולהתייסר ללא תקווה"

חובה עלינו להמשיך ולקדם את החוק הלאה: מה דינו של חולה מתייסר "נוטה למות", שחייו אינם תלויים ב"אמצעים מלאכותיים" אשר את הפסקת השימוש בהם הוא יכול לדרוש כדי למות? חולים כאלה אינם יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר.

החוק אינו אוסר על אדם הרוצה בכך להתאבד, אך סיוע במעשה כזה הוא עבירה פלילית. מציאות זו הביאה לא פעם גם למצב נואש של מוות כפול, שבו רוצח בן משפחה הבריא את זה החולה, כדי לגאול אותו מייסוריו, ומתאבד מיד לאחר מכן. כך גם קרה בפרשה הטרגית של ד"ר מוטי שטרליד מבית החולים "קפלן", שגאל בירייה את את בתו קרן, שהתייסרה במחלת סרטן סופנית וביקשה את מותה, והתאבד מיד לאחר מכן. האם זה הפתרון שאנו, כחברה, מציעים לאותם חולים סופניים המתייסרים בקץ חייהם ולבני משפחתם?

גם פרשת מותו של עדי טלמור עדיין טרייה בזכרון החברתי שלנו. טלמור בחר "לקנות מוות" בשוויץ, שם מתיר החוק לאדם החולה במחלה סופנית לרכוש סם ממית ולסיים את חייו במועד בו בחר וללא כל ייסורים. האם זו הדרך הנכונה שלנו, כחברה, לנהוג בחולים הסופניים שלנו? לדחוק אותם אל מותם בארץ ניכר הרחק מבני משפחתם וחבריהם?

מדינת אורגון בארה"ב היתה הראשונה לאשר בשנת 1998 את חוק "מוות במרשם רופא", לפיו חולה סופני יכול בתנאים המוגדרים היטב לקבל, בחסות החוק, מרשם של תרופה ממיתה ולסיים את חייו ללא כאב וסבל, במועד ובמקום בו הוא בוחר. גם מדינות ואשינגטון, ורמונט ומונטנה חוקקו חוקים זהים ותהליכי חקיקה מתקדמים מתנהלים במדינות ובארצות נוספות.

"אני מקווה כי גם בכנסת הבאה יימצא אותו חבר כנסת אמיץ, אשר ירים את הצעת החוק וייחדש את מאמץ החקיקה"

הצעות החוק "מוות במרשם רופא" של חבר כנסת חיים אורון בכנסת הקודמת וחבר הכנסת עפר שלח בכנסת הנוכחית לא עברו, למרבה הצער, את משוכת החקיקה בשל ההתנגדות דתית למהלך. אל לנו להרפות מהמאבק על זכות אנושית למוות ללא ייסורים. אני מקווה כי גם בכנסת הבאה יימצא אותו חבר כנסת אמיץ, אשר ירים את הצעת החוק וייחדש את מאמץ החקיקה.

החיים אינם מותירים לנו כל ברירה. שהרי אין להשקפתי שום עיקרון או אמונה היכולים לכפות על אדם חולה במחלה סופנית להמשיך ולהתייסר ללא תקווה, כנגד רצונו החופשי לבחור במוות.

בפתח הדיון החברתי המתבקש כדאי שנשנן את דבריו של מנתח הלב הנודע, פרופ' כריסטיאן ברנרד: "בשנותי הרבות כרופא למדתי שהמוות אינו תמיד האויב. הוא לעתים הטיפול הרפואי הנכון. לעתים קרובות הוא משיג את מה שהרפואה אינה יכולה עוד להציע - סוף לייסורים".

* נוסח מקוצר של המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ"

נושאים קשורים:  דעות,  ח"כ חיים אורון,  חולה סופני,  מוות במרשם רופא,  סיוע בהתאבדות,  חוק החולה הנוטה למות,  התאבדות,  מוות,  ח"כ עפר שלח
תגובות
ד"ר יצחק כהן
05.01.2015, 20:41

אמירה אמיצה ונכונה.
יישר כח.

jewish d-r
06.01.2015, 09:39

ממש לא מסכים עם פרופ.רכס הנכבד !
יש טיפול פליאטיבי ,יש הוספיסים, יש הוספיס בית.
כל המערכות האלה בנויות כדי למנוע סבל מן המטופל.בלא מעט מקרים חולה מסיים את חייו בעקבות התופעות הלוואי של התרופות נוגדות כאבים וזה לגיטימי לפי דעתי. כמו לא לבצע החיאה במקרים מסויימים. להבדיל : "מרשם המוות" - תקדים מסוכן ביותר ובעיה היא לא רק "התנגדות דתית" (במילים אחרות-תורת ישראל אוסרת את זה...) אלא נוגד לפי דעתי גם את עקרונות הרפואה. מה שלב הבא ?
וועדה רפואית אשר תחליט על מי לחיות ועל מי למות?
אני חוזר : טיפול תומך אינטנסיבי מונע סבל
וכנראה מקרב את הסוף כתופעות לוואי מן התרופות . להבדיל : לרשום למטופל "הפניה לעולם אחר" ?
חלילה.זה יכול "לפרוץ" את הפתח לדברים מסוכנים עוד יותר. מציע לחשוב על זה. תודה

אירית
06.01.2015, 09:50

מסכימה בהחלט עם עמדתו של פרופ' רכס !.
זכותו של אדם חולה לשים קץ לסבלו שהוא גם סבלם של הסובבים אותו במידה מסוימת.
החיים חשובים ומקודשים - אבל גם איכותם חשובה וזכותו של אדם להחליט מתי לסיימם ולהיגאל מסבל ללא תקווה .
מקווה שאכן המחוקק יתייחס לכך וייחדש את מאמץ החקיקה, שאינו פשוט.

ד"ר מיכל הרן
13.01.2015, 10:03

לפני שנלחמים על הזכות למות, שאני מסכימה שיש מקרים חריגים בהם זה מוצדק, מוטל עלינו כרופאים להילחם על הזכות לחיים וחיים של איכות. מצערת הקלות שבה רופאים מוותרים לא פעם על מלחמה על חייהם ואיכות חייהם של חולים, בגלל קשיים טכניים ואחרים, שאינם מאפשרים להם להתעמק ולהבין את אופי הקושי המורכב איתו צריך להתמודד החולה ובני משפחתו. שלא לדבר על כך, שלא פעם (במיוחד בתחום התמחותו של הכותב), גם נעשה מאמץ מוגבל למדי להבין את המחלה ולמצוא את דרך הטיפול האופטימאלית.

ד"ר מוטי שטלריד היה רופא משכמו ומעלה שנלחם כל חייו למען חייו ואיכות חייו של כל חולה, כל איש צוות וכל אדם שפגש. גם על חייה של ביתו נלחם כנגד כל הסיכויים. הוא לא הרג את ביתו בירייה, אלא במות נשיקה עם סם הרדמה כך שהסבל שלה גם במותה יהיה הקטן ביותר האפשרי. גם כאשר החליט לעשות את מה שעשה, מסיבות שלא לי להבין אותן, הוא עשה כל מה שרק ניתן כדי שכמה שפחות אנשים ייפגעו ממותו הטראגי. לא הוגן להשתמש בו כדי לקדם אגנדה שהייתה מנוגדת לדעתו ודרכו.