אובדנות בשואה

מחרתיים, יום שבת ה-27 בינואר 2018, יציין העולם את יום השואה הבינלאומי, שבו יוזכרו ניצולי השואה המעטים שנותרו בחיים ברחבי העולם, וכלי התקשורת יעסקו בהשמדה השיטתית שאותה יזמו וביצעו הנאצים ועוזריהם.

אחד הנושאים המדוברים-הפחות, בין השאר בשל מחסור במחקרים מבוססי נתונים בנושא, הוא תופעת ההתאבדויות בקרב אוכלוסיית היהודים שנאלצו להתמודד עם הרדיפות וניסיונות ההשמדה.

סקירה ראשונה מסוגה, העוסקת במחקרים אפידמיולוגיים סביב תופעת ההתאבדויות של יהודים, פורסמה באחרונה במהדורה המקוונת של כתב העת Psychiatry Research. את הסקירה כתבו פרופ' יצחק לבב מהמחלקה לבריאות הנפש בקהילה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת חיפה ופרופ' ענת ברונשטיין-קלומק מבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. היא "עושה סדר" בנושא רגיש וטעון זה.

המחברים מציינים, כי תקופת השואה משתרעת לא רק על שש שנותיה של מלחמת העולם השנייה, שבה הזוועות רשמו שיאים שהמוח האנושי מתקשה עד היום להבינן, אלא יש לראות את תחילתה עם עלית הנאצים לשלטון בגרמניה, ב-1933 - שש שנים לפני שהתותחים החלו לרעום.

חרם על כלבו יהודי בברלין (מקור: ויקיפדיה)

"העלייה בשיעור ההתאבדויות הדאיגה את ראשי הקהילה בברלין. בכנס שקיימו הם דנו בדרכים לעצור את מה שכינו 'מגפת ההתאבדויות ההמונית'"

בראיון ל"דוקטורס אונלי" אמרה פרופ' ברונשטיין-קולמק: "בחנו את כל הספרות הזמינה בנושא האובדנות והסיכון להתאבדויות הקשורה בימי השואה. התמקדנו בנתונים הקיימים בארבעה מחקרים שנעשו בארץ בשנים האחרונות. מהמחקרים עלה, כי יש לחלק את הנושא לשלוש קבוצות: האחד - יהודים שהתאבדו בעיקר בגרמניה, אוסטריה והולנד (לגבי יוצאי המדינות האחרות אין מספיק נתונים) לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה; הקבוצה השנייה – ההתאבדויות שהתרחשו בימי המלחמה עצמה, כלומר בגטאות, במחנות הריכוז וההשמדה; הקבוצה השלישית – אלו ששרדו את התלאות, עלו לישראל לאחר המלחמה לפני קום המדינה ב-1948 ואחריה, אך שמו קץ לחייהם".

החוקרים ציינו, כי בגרמניה, אוסטריה והולנד היה זינוק במספר ההתאבדויות בקרב היהודים בשש השנים שקדמו לתחילת המלחמה, וזאת כנראה נוכח הרדיפות, הסנקציות, ההצקות הבלתי פוסקות, חוקי הגזע, אירועי "ליל הבדולח", אובדן משרות בשירות הציבורי ובמוסדות רפואה ואקדמיה, חיסול עסקים ופגיעות בפרנסה, חובת נשיאת הטלאי הצהוב והדרישה להוספת סימני זיהוי לגבי יהודים במסמכים רשמיים - רק משום היותם יהודים (למשל: חובת הוספת השם הפרטי "שרה" במסמכי האישה ו"ישראל" לגבר) - ובהמשך גלי המעצרים ההמוניים וההובלה למחנות הריכוז.

"אנחנו מניחים כי נוצר אז אקלים של ייאוש ונואשות מתנאי החיים, מהמצב שלא בישר טובות, ויתכן גם מהיחלשות הזיקה לדת. שילובם של כל אלו הביאה יהודים רבים להחלטה להתאבד", אמרו שני החוקרים.

מחברי הסקירה מצאו, כי שיעור ההתאבדויות בקרב יהודים היו בדרך כלל נמוכים יותר בהשוואה ללא-יהודים באותן מדינות. במחקר שפורסם ב-2004 הציגו עורכיו שיעור של עד 317 התאבדויות ל-100 אלף נפש בשנה בקרב יהודים בגרמניה מ-1933 ועד 1945, כאשר השיעור של ההתאבדויות בשנים 1939-1933 היה גבוה הרבה יותר בהשוואה לשנים שקדמו לעליית היטלר לשלטון.

לשם השוואה, בעיתון שהופיע בברלין ב-1937 דווח כי בשנים 1926-1924 שיעור ההתאבדויות בכלל האוכלוסייה היה 50.4 ל-100 אלף נפש, אבל ב-1934-1932 (השנים הראשונות למשטר הנאצי) הוא כבר הגיע ל-70.2 ל-100 אלף ואחר כך זינק ל-158 ל-100 אלף.

באמסטרדם, למשל, מספר היהודים שהתאבדו עלה מ-71 נפש ל-100 אלף בני אדם ב-1938 ל-248 ב-1940. ההערכה היא ש-1% מקרב 525,000 יהודים יוצאי גרמניה התאבדו ב-12 השנים של תקופת השואה.

פרופ' לבב: "העלייה בשיעור ההתאבדויות הדאיגה את ראשי הקהילה בברלין. בכנס שקיימו הם דנו בדרכים לעצור את מה שכינו 'מגפת ההתאבדויות ההמונית'. המתאבדים היו יהודים שחשו שהשלטון בגד בהם – כלומר באלו שהאמינו כל השנים בעוצמתה ובמעמדה של התרבות הגרמנית. זו הייתה אוכלוסייה חילונית בעיקרה, כי דתיות נחשבה כמגן מפני התאבדות. אבל עם התרופפות הזיקה לדת – שיעור המתאבדים עוד עלה".

שער הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ (צילום: אילוסטרציה)

"הנאצים הסתירו נתונים בנושא הזה, כך שגם אין אפשרות להבדיל בין רציחות שהם עצמם ביצעו לבין התאבדויות"

פרופ' ברונשטיין-קלומק: "משנות המלחמה עצמה אין נתונים מבוססים ומהימנים על ממדי תופעת ההתאבדויות. מחקרים בודדים עסקו בכך. הנאצים הסתירו נתונים בנושא הזה, כך שגם אין אפשרות להבדיל בין רציחות שהם עצמם ביצעו לבין התאבדויות".

פרופ' לבב: "הבעייתיות לגבי התקופה הזאת היא גם בכך שקשה לקבוע מי התאבד... מי נתן למוות להתקרב אליו, משום שבקרב חלקם הרצון לחיות נעלם. חלק חדלו לאכול גם את המעט שהיה בידם. קשה גם לקבוע מי עשה מעשה ורץ, למשל, לגדר החשמלית שהקיפה את מחנה הריכוז או ההשמדה, בו שהה. הנתונים לעניין הזה מבוססים על עדויות של אלו שעברו את המחנות שסיפרו על כך אחרי שנים".

פרופ' ברונשטיין-קלומק: "לאחר השואה התרחשה בנושא האובדנות תפנית שהיא להערכתנו מעניינת במיוחד. בקרב ניצולי הזוועות שעלו לארץ לפני קום המדינה יש יחסית יותר אובדנות. לעומת זאת, בקרב ניצולי השואה אשר עלו לאחר קום המדינה שיעור ההתאבדויות היה יותר נמוך לעומת ממדי התופעה קודם לכן.

"במחקר אחד שנעשה בקרב אוכלוסייה בסיכון אובדני גבוה בארץ, באנשים אשר היו מאושפזים במחלקות לבריאות הנפש, נמצא כי אלו שמוצאם במדינות שבהן נרדפו יהודים ואז עלו לארץ במהלך תקופת השואה - היו בסיכון הגבוה ביותר להתאבדות".

"ההשערה שלנו", אומרים עוד פרופ' לבב ופרופ' ברונשטיין-קלומק, "שאת הירידה בשיעור ההתאבדויות בקרב ניצולי השואה בקרב אלו שעלו לארץ לאחר קום המדינה יש לייחס לכך שדווקא בקרב קבוצה זאת החלה להתפתח, בישראל, יכולת התאוששות מהירה המבטאת בנייתו של חוסן נפשי. הם הגיעו למדינה כפליטים - והיא קלטה אותם, קיבלה אותם, העניקה להם מיד אזרחות, ואפשרות להקים משפחות. הם מצאו כאן את מקומם, חרף כל הקשיים שעמם התמודדו. הם מצאו שייכות, סיבות מספיק טובות כדי לבנות מחדש את חייהם, להשתקם, למרות שאך לא מכבר ראו ועברו זוועות שלא יתוארו, חוו טראומה קשה ומטלטלת. בכל זאת, היא לא גרמה לשיעורי התאבדויות גבוהים במיוחד, אלא להיפך". ייתכן גם שחוויות החיים השונות של מי שעלו לארץ במהלך תקופת השואה ומי שעלו אחריה שיחקו תפקיד בהבדלים בין הקבוצות.

לדברי פרופ' ברונשטיין-קלומק, "יש גם פן אישי בהקשר לעבודה שביצענו. הצטרפתי למחקר לאחר שעקבתי מקרוב, כל חיי, אחר הסבא וסבתא שלי, שהיו ניצולי שואה, עלו לישראל - והתמודדו עם כל הקשיים. הם הקימו משפחה לתפארת והיו מרוכזים כל חייהם בחיפוש אחר המשמעות לחיים, אושרם האישי וטיפוח המשפחה. מצאתי אצלם חוסן נפשי שאת מהותו יהיה עלינו לחקור במחקר-המשך".