מדובר בקבוצת תסמינים נפשיים, הקשורים לנסיעתם של תיירים אל בירת צרפת. היא נחשבת כאופיינית ליפנים, אולם אין להוציא מחשבון את אפשרות הופעתה גם אצל תיירים אחרים. במקרים מסוימים ההפרעה נחוות אז לראשונה (di nuovo), אך במקרים אחרים בהם ההפרעה הייתה קיימת עוד מקודם, היא מתחדשת או מחמירה (di vecchio) לאחר ההגעה לפריז, לרוב בימים הראשונים להימצאות בה. תסמיניה האופייניים הם: נדודי שינה, גריות – איריטביליות, חרדה, תחושת פחד, דיכאון, מחשבות שווא, המתאפיינות לעיתים קרובות בתחושת קיפוח ורדיפה על ידי הצרפתים, הזיות, נתק מן העצמי – דפרסונליזציה, אובדן תחושת המציאות – דראליזציה ותסמינים פסיכוסומאטיים כמו סחרחורת, טכיקרדיה וזיעה מרובה.

תסמונת זו משויכת לקבוצת ההפרעות הנפשיות ה"משונות" שאינן מופיעות בספרי הלימוד; נכללות בה גם תסמונת אילת, תסמונת הודו, תסמונת ירושלים, תסמונת לימה, תסמונת סטנדל, ליסטומניה - על שמו של פרנץ ליסט ותסמונת רובנס.

פריז – עיר המושכת אליה תיירים יפניים ומוציאה רבים מהם מדעתם

פריז נחשבת היום לעיר הגדולה בצרפת ולאחד המוקדים הראשיים של השכלה, תרבות, דת וכוח של אירופה. היא מזוהה כמרכז הכלכלי והפיננסי של צרפת וכמרכז הפיננסי השני בגודלו באירופה (אחרי לונדון). היא מהווה נקודת התכנסות תחבורתית בינלאומית הודות לרשת הרכבות, הכבישים המהירים ומערכת שדות התעופה הנרחבת והחדישה שלה. בתור שכזאת, מהווה פריז מוקד משיכה לעשרות מיליוני תיירים. כמיליון יפנים נוסעים לצרפת כל שנה (1.).

משיכתם אליה נובעת מאמונתם על היותה היפה, המעניינת וה"מוארת" בכל המובנים, מבין ערי העולם. אכזבתם בעת היכרותם עמה מביאה את חלקם לערעור נפשי, והופכת את מושא חלומותיהם ל"תסמונת פריז".

השם "פריז" נובע משמו של שבט קלטי (אולי קבוצת שבטים קלטים[1]), אשר במאה השלישית לפנה"ס התמקמו באזור המוכר בימינו כ "Ile de La Cite" של פריז, ובשולי הנהר סן, החוצה את פריז ומחלק אותה לעיר ה"עליונה" וה"תחתונה". כינוים של אותם השבטים היה "Parisii", בעברית "פריזים". ייתכן שמובנו, שאינו ידוע בוודאות, הוא "ספינה".  "Lutetia", שפירושה הוא "מושבת ים", היה באותם ימים שם יישובם. בשנת 52 לפנה"ס האזור נכבש על ידי הרומאים. בפיקודו של יוליוס קיסר – מנהיגם הפוליטי והצבאי, הושמד יישובם הצנוע של הפריזים ובמקומו הוקמה עיר רומית מתקדמת עם מקדשים, פורום, אמפיתיאטרון, מרחצאות ומובילי מים – אקוודוקטים, שכונתה "Lutetia Parisorum". במאות הראשונות לספירה היא עברה משבט לשבט, אבל לקראת אמצע המאה השלישית היא עלתה לגדולה. זמן מה לאחר מכן, כבר כונתה "פריז". בסוף המאה העשירית היא נחשבה כחשובה בערי צרפת. התפתחותה ושגשוגה היו למופת: רובעי סוחרים ובעלי מלאכה, כנסיות וקתדראלת "נוטרדאם" ("דה פארי") החלו להיבנות בה. חומה בצורה סביב העיר ומבצר ה"לובר" נבנו עוד במאה ה-12. על אף התקופה הקשה של "מלחמת מאה השנים" (1337-1453) בה נלחמו הצרפתים נגד האנגלים, העיר התאוששה והייתה, על פי טענות מסוימות, לגדולה בערי אירופה. הפריזאים, שכבר לא כונו כבעבר "פריזים", המשיכו לבנות.

גשרים ובניינים מפוארים צמחו בה כפטריות אחרי הגשם. בשנת 1635 נבנתה בעיר האקדמיה הצרפתית, שסיפקה את הבסיס להפיכתה של פריז למרכז תרבותי מוערך מאוד. במשך המאה ה-17 נסללו בה רחובות רחבים, שפנסים "מודרניים" הותקנו בהם. מערכת מתקדמת של משטרה הוקמה בה. היסודות לתחבורה ציבורית החלו לקרום עור וגידים. העיר הלכה ושגשגה עד שבמאה ה-18 עלה על כס המלוכה המלך לואי ה-16, הזכור כבזבזן בלתי נלאה. לצידו מלכה רעייתו הגאוותנית מארי אנטואנט, שהתפרסמה, בעיקר, כמתקשה להבחין בין לחם לעוגות[2]. לצד גורמים שונים, הוביל כישלונו הכלכלי של לואי ה-16 למהפכה הצרפתית שפרצה ב-1789.

בני הזוג המלכותי סיימו את חייהם בהוצאה להורג בגיליוטינה – שיטה לעריפת ראשים, פחות מכאיבה משיטות אחרות, שהוצעה (ולא "הומצאה" כפי שלפעמים חושבים) עבורם על ידי ד"ר ג'וזף גיליוטין (1738-1814). הוצאתם להורג התרחשה ב-1793, לואי ה-16 קודם ומארי אנטואנט כתשעה חודשים אחריו, בפריז כמובן.

עם סיום מלחמותיו הסוערות נגד ארצות אירופה, שב נפוליאון בונפרטה כמנצח לפריז וב-1799 הוכתר לקיסר. הוא הפך את פריז לבירת קיסרותו. בנייה והתפתחות אפיינו אותה באותם ימים, והשלטון רוכז בה. מונומנטים שנעשו מפורסמים, כמו שער הניצחון, כנסיית "מדלן", הנודעת בשמונת עמודי התווך של שערה המתומן, ובניינים רבי הוד נוספים, החלו להיבנות לתפארת העיר. שכונות העוני העתיקות על אלפי בתיהן נהרסו ובמקומן נסללו והוקמו שדרות רחבות ו"אלגנטיות", כיכרות וגנים. התחבורה הציבורית של העיר גדלה במידה מרשימה. הספקת המים ומערכת הביוב התפתחו. במאה ה-19 הלכה ונבנתה "פריז החדשה". מעמדה של העיר התחזק ומרכזיותה נעשתה בולטת.

מספר המבקרים בשנה ב"מרכז פומפידו": 5,367,514. המבנה המיוחד הנו בגדר "פנומנון" אדריכלי: כל מערכות הבניין והצנרת שלו חשופות ותלויות בחוץ. מערכות האוורור, חובלת המים, החשמל, הביוב והגז, וכן גרמי המדרגות, תלויים על הקירות החיצוניים וגלויים לעין. הצנרת צבועה לפי תפקודה. בראש הבניין ישנה מסעדה יוקרתית בשם "ג'ורג'''. סמוך אליה נמצא מרכז תצפית המאפשר מבט נרחב אל גגות העיר.

אם נדלג על תקופת נשיאותם של פרנסואה מיטרן וז'אק שיראק, נגיע לשנת 2007 בה נבחר ניקולא סרקוזי לנשיאה השישי של הרפובליקה החמישית. קבלת הפנים לה זכה בפריז לא הייתה מן ה"נימוסיות", כפי שקרוב לוודאי, ציפה: אוניברסיטת סורבון שבתה ורחובות העיר התמלאו בהפגנות של מחאה נגד כוונותיו .

פריז ידועה כ"עיר האורות", "עיר המדע", "בירת התרבות", "עיר האהבה", "עיר האתגרים", ו"עיר האופנה". "עיר הילדים", שמה הנוסף, מקורו במוזיאון אחד ויחיד במינו, העומד לרשות ילדים בגילאים בין 2-12, שמעוניינים ליהנות מבנייה מיוחדת, תצוגת פרפרים, שעשועי מים ואף הרצאות לגיל הרך.

מעמדה של פריז ממשיך להתחזק. תיירים נוהרים אליה בהמוניהם ונהנים מפסטיבלים מפוארים ומחשיפה לפלאי העולם בתחומי האומנויות השונות, כולל זה של אומנות הבישול; להיכרות מלהיבה עם כל זה מצפים התיירים היפניים, אבל...

"פריז" אינה רק בירת צרפת, אלא גם תסמונת הנושאת את שמה

עם הגעתם לפריז, יופתעו רבים מן היפנים מקשיים אליהם כלל לא התכוננו. השפה תתגלה להם כמחסום בנסותם לתקשר עם הצרפתים; רבים מהם כמעט ואינם דוברים צרפתית, רובם של הצרפתים אינם דוברים כלל יפנית וגישתם למי שאינם מדברים בשפתם אינה נעימה. מצב זה עלול לעורר אצל היפנים תחושות של זרות, מצוקה ובידוד (2.), המביאות אותם לאפיסת כוחות, אכזבה, דיכאון או סוג כלשהו של משבר נפשי.

פריז, שאותה דימו כעיר שופעת לא רק מוצרי "de luxe" אלא גם עדינות ונימוסים, מקורות לקבלת מידע והדרכה נוחים עבור תיירים, מתגלה להם לעיתים כשונה ממה שחשבו. רבים מן המגיעים לפריז למטרות מקצועיות מוצאים את עצמם במצב של עייפות מתמשכת, המגבילה את פעילויותיהם. אם בנוסף לכך, ה-jet-lag מקשה עליהם להתמודד עם אכזבותיהם, הם נוטים ללקות בערעור נפשי של ממש. במקרים אלה ובעזרת השגרירות היפנית שבפריז, יעמוד לרשותם שירות פסיכיאטרי הפועל 24 שעות ביממה בבית החולים Sainte Anne שבפריז; הפסיכיאטר, פרופ' הירואקי אוטה Hiroaki Ota, יפני במוצאו ותושב פריז, העובד בו, מומחה (בין היתר) ב"תסמונת פריז". הוא גם הראשון שזיהה את התופעה ב-1986 ואשר טבע את שמה. מאז טיפלו, הוא ומתלמדיו, במאות מקרים.

להלן התסמינים שצוינו על ידם אצל התיירים היפניים שחלו בפריז: נדודי שינה, איריטביליות, תחושה של פחד, מחשבות אובססיביות, דיכאון, דלוזיות של קיפוח ושל רדיפה על ידי הצרפתים, ובחלק מן המקרים הזיות; הם תיארו גם דריאליזציות, דפרסונליזציות ותסמינים פסיכוסומאטיים כמו סחרחורת, טכיקרדיה, הזעת יתר ועוד. להלן קטע מתיאורו של הירואקי את התופעה: "החולה מסתגר בדירתו או בחדרו במלון; הוא לא משתתף בטיולים קבוצתיים, למשל. התנהגות זאת יכולה להיות מלווה בחרדה הקשורה לסובבים אותו (ביניהם הצרפתים), המתבססת על התרשמויות דמיוניות. התופעה עלולה לפעמים להגיע למימדי ענק כאשר היא כוללת גם הזיות ומשאלת מוות (3.)".

בתקופה שבין 1988 עד 2004 אושפזו במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים "סנט אן" 63 פציינטים שלקו ב"תסמונת פריז", מתוכם 29 גברים ו-34 נשים. גילם הממוצע היה בין 20 ל-30. 48 מתוכם אובחנו כסובלים מצורות שונות של סכיזופרניה או ממצבים פסיכוטיים כלשהם ו-15 אובחנו כסובלים מהפרעות אפקטיביות. לאחר טיפול שאורכו הממוצע היה שבועיים, הם הוחזרו למולדתם, עד כמה שהתאפשר, בליווי בן משפחה. הקשה ביותר מבין הגורמים המעורבים בהיווצרות הפרעותיהם הנפשיות (שנוצרו או החמירו בפריז) היה שפתם הבלתי נעימה של הצרפתים, שנקלטה באוזני היפנים כבלתי נסבלת. הם תוארו על ידי היפנים שחלו נפשית, כנוהגים לבטא את דעתם באופן מחוספס מדי, להפסיק את דברי בן שיחם ללא התחשבות ולנהוג בדרכים לגמרי מנוגדות לאתיקה היפנית (1.).

נסיעות ונוסעים פתולוגיים למיניהם

את "תסמונת פריז", בדומה לכמה תסמונות נוספות, ניתן לקשר למושג "נסיעות פתולוגיות". הכוונה היא לנסיעתם של תיירים, המגיעים מארצות שונות, ביניהן יפן, לערים שונות בעולם, בכללן פריז, שהמניע לנסיעותיהם אינו תקין ו/או הלוקים בהפרעה נפשית שבאה לידי ביטוי עם הנסיעה; אבל אחוז ההפרעות הנפשיות של היפנים הנוסעים לפריז, הוא גבוה במיוחד: 57% מכלל התיירים היפנים באירופה (ׂׂׂׂ3.).

המושג "נסיעה פתולוגית" מצוי בעיקר בספרות הצרפתית, בה הוא הופיע כבר במאה ה-19 (1). הקונספט הצרפתי של המושג מובא במאמר מ-2007 העוסק ב"נוסעים פתולוגיים" שטופלו בג'נבה, כ"אפיזודות של הפרעות נפשיות בהן לנסיעה תפקיד מפתח" (4., ע' 26). אחד הראשונים שהקדיש עצמו לנושא היה Achille Fovilleי(1799-1878), נוירולוג ופסיכיאטר צרפתי, שעבד ב"בתי מחסה" לנפגעי נפש. בהתייחסו לתופעת הנסיעות הפתולוגיות, הוא הצהיר ש"אינו מתכוון להמציא סוג חדש ומיוחד של שיגעון – folie אלא להיפך; שהוא משתדל להראות כיצד נסיעה, שהיא מעשה הנובע בדרך כלל מסיבות רציונאליות, עלולה, במקרים מסוימים, להפוך למצב חולני של תפיסה הזייתית" (מתוך 5.). רוב הנוסעים הפתולוגיים סובלים ממחשבות שווא או הזיות של קיפוח ורדיפה, המעוררות בהם דחף להחליף את השכונה, העיר או הארץ בהן הם מתגוררים או לנסוע ללא כל כיוון מדויק. דהיינו, לשם הנסיעה עצמה ו/או כדי להתרחק ממקום שאינו רצוי להם.

השילוב בין נסיעה לבין ההפרעות הנפשיות למיניהן יצר רשימה עשירה של סוגי נסיעות פתולוגיות, ביניהן Drapetomania, מושג שנקבע ב-1851 על ידי רופא אמריקאי בשם Samuel A. Cartweight. המושג מתייחס לאפרו אמריקאים, אשר לדברי Cartweight "המציאו סוג זה של שיגעון" למען יוכלו לברוח מעבדות [משמעות המילה "drapet" היא "אדם נמלט" (מתוך 5.)]. היו שראו בשם "Drapetomania" ביטוי בעל אופי גזעני; אחרים ראו בו דחף מכריע להימלט, ללא קשר לצורך להימלט מעבדות דווקא; "Traveling Fugue", המכונה גם "Dromomania" הוא שמה של הפרעה המתבטאת בדחף בלתי מבוקר לשוטט, כאשר מאחורי זה עומדים צרכים רגשיים או פיזיים חזקים להתנסות בסיטואציות ובמקומות חדשים. מטופל מפורסם, תושב בורדו ושרברב במקצועו שסבל מהפרעה זו, מוכר בספרות כז'אן אלברט דדש Jean-Albert Dadas. תשוש וחסר כל זיכרון לגבי ימיו האחרונים, הוא הגיע באחד מימי 1886, לבית החולים בבורדו, שם הצליחו רופאיו לגלות שדדש נוהג ללכת לאורך מאות אלפי קילומטרים מבלי להיות ממש מודע לכך. התברר להם שעוד ב-1881 הוא הלך מצרפת לרוסיה. שרקו כינה את ההפרעה "Ambulatory Automatism" או "ללכת מבלי להיות מודע לפעילותיו של עצמו" (6.). שלא כמו במקרה של דדש, ברבות מן ההפרעות מסוג זה ישנו רקע של אירועים דרמטיים; כך במקרה של אגתה כריסטי (1890-1976), סופרת ומחזאית בריטית מפורסמת, אשר בשנה השתים-עשרה לנישואיה, כאשר הייתה בת 36, נודע לה על כוונותיו של בעלה לפרק את נישואיהם למען אהבתו לאישה אחרת. קריסטי נעלמה והמסתורין לגבי מקום המצאה נמשך לאורך 11 ימים. לאחר חיפושים אינטנסיביים, היא נתגלתה במלון קטן. קריסטי לא יכלה להסביר כיצד הגיעה לשם ולא זכרה פרטים הקשורים לפרשה המכאיבה. החשד היה שמדובר באמנזיה השייכת ל"פוגה דיסוציאטיבית".

צורות נוספות של "נסיעות פתולוגיות", המוזכרות בספרות, הן: Epileptic Ambulatory Automatism, Ambulatory Mania, ,Alcoholic Ambulatory Autism, Somnambular Autism, תסמונת היהודי הנודד, שהבנתה נעה בין היותה אגדה לבין היותה הפרעה (7), ועוד...

בסיכום

"תסמונת פריז" היא אחת ההפרעות הנפשיות ה"משונות", שאינן מופיעות בספרי הלימוד. ההפרעה מיוחסת בעיקר ליפנים הנוסעים לפריז. היא יכולה להיווצר לראשונה, להתחדש או להחמיר בהקשר זה. הנסיעה, המהווה מרכיב אטיולוגי עיקרי במנגנון היווצרותה, נובעת לפעמים מסיבות תקינות אך בפעמים אחרות מסיבות פתולוגיות. ל"הלם התרבותי" הנוצר עקב אי ההתאמה בין ציפיותיהם של התיירים לבין המציאות המתגלה לעיניהם בפריז, חשיבות משמעותית. רבים מן היפנים המגיעים לבירת צרפת, עקב ציפייה ליופי, ניסים ונפלאות, מגלים שהמציאות הפריזאית אינה תמיד "merveilleuse"י[3]. הם מתאכזבים ונפגעים בשפיותם.

חלק מן התסמונות האחרות שנחשבות "משונות" ואינן מופיעות בספרי הלימוד, נושאות את שמותיהן של ערים כמו אילת, הודו, ירושלים ולימה - על פי המקום אליו הגיע ה"נוסע הפתולוגי" שלקה בהפרעתו. תסמונות אחרות השייכת לקבוצה זאת נושאות את שמותיהם של אנשים מפורסמים כמו פטר פאול רובנס – תסמונת רובנס, פרנץ ליסט -  "ליסטומניה" ושל מרי-אנרי בל סטנדל – תסמונת סטנדל. העיר פירנצה, בה "נולדה" תסמונת סטנדל, לא זכתה להוות חלק בשמה של אותה התסמונת מאחר שהאומן הדגול סטנדל הוא שנקבע לשאת את שמה.

באופן כללי, ידוע שאנשים נבדלים ביניהם מבחינת רגישותם לגורמי סטרס, וזה כולל את הסטרס הנגרם על ידי נסיעות. הציר HPA, שהוא מערכת הדחק העיקרית בגוף ומורכב מההיפותלמוס, בלוטת יותרת המוח ובלוטת האדרנל, רגיש יותר אצל נשים ביחס לגברים, בגלל שהפרשתם של הסטרואידים כתגובה לסטרס ממושכת יותר אצלן. קשישים, בפרט אלה שלקו פעם בהפרעה נפשית, נוטים להגיב באופן בלתי רצוי לסטרס הנגרם על ידי נסיעות. התכוננות נפשית לנסיעה מומלצת אצל כל אדם הנוטה להגיב באופן בלתי רצוי למתחים. זיהוי גורמי הסטרס הצפויים והתכוננות לקראת הנסיעה מנמיכים את הסיכון שבהם, ומאפשרים במקרים רבים את נטרולם למען שמירה על האיזון הנפשי (8.).

References:

1. Viala, H. Ota, M.N. Vacheron, P. Martin, F. Caroli. Les Japonais en Voyage Pathologique a Paris: Une Modele Oroginal de Prise en Charge Transculturelle. Revue. Supplement a Nervure Journal de Psychiatrie, Tome 17, No. 5, p. 31-34, 2004.
2. Uemoto M., Morigana N., Onishi M. et Coll., Maladies Mentales ches Les Japonais en Region Parisienne: A Propos des Voyages Pathologiques et des Vagabondages Seishin Igaku, 20: 597, 1983.
3. Hiroaki Ota: "Syndrome de Paris": Publie en Japonais chez Trajal Books, Association Francaise et Eugene Minkovski, 2014.
4. Ariel Eytan et al, Pathological Journey or Help Seeking Behavior: The Case of Travelers to Geneva, An International City, The Open Psychiatry Journal, 207, 1, 26-30, 2007.
5. Caro F. Pathological Displacement: Background and Differential Diagnoses, L'information Psychiatrique, 83: p. 405-414, 2006.
6. Wikipedia, The free Encyclopedia, Dromomania.
7. Henry Meige, The Wandering Jew in Clinic: A study in Neurotic Pathology, 1893.
8. Mary V. Seeman, Travel Risks for Those with Mental Illness, International Journal of Travel Medicine and Global Health 4 (3): p. 76-81, 2016.

[1] "קלטים" הוא שמם של מספר עמים שישבו במערב אירופה בתקופת הברזל ועד תקופת האימפריה הרומית (המאה הראשונה לפנה"ס – 476 לספירה) ולאחריה. מוצאם האתני לא ידוע בוודאות אך על פי היסטוריונים מסוימים, הם היו קיימים עוד מהתקופה הפרה היסטורית.

[2] קרוב למדי שהאמירה "אם אין לחם, שיאכלו עוגות" יוחסה למארי אנטואנט על ידי אנשי מהפכת 1789, ששאפו להכתים ולסלף את דמותה, ולהציג אותה כמלכה מנותקת מהעם ומצרכיו. למעשה, משפט זה ידוע עוד מספרו של ז'אן-ז'אק רוסו (1712-1778) "הוידויים", שקדם במספר שנים לימי מלכותה של מארי אנטואנט. על פי טענות מסוימות, דמויות מלכותיות אחרות אחראיות על האמירה המפורסמת וגרסאות רבות של רכילות קיימות לגביה.

[3] תרגום של merveillleuse: נפלאה.