בהזדמנות זאת, עם סיום הקדנציה שלי כעורך האתר, ברצוני להודות מקרב לב לדר' שיינפלד על הכתבות הנפלאות שהעניקה לאתר.
פרופ' ח' קנובלר

הזיכרון "לעתיד" ו"הסוקר לאחור", ל"טווח קצר" ו"לטווח ארוך"

אין זה סוד שהזיכרון נוטה להיחלש אצל רבים מן המתקדמים בגיל. הצהרה זו, המבוססת על תצפיות קליניות ועל מבחנים כפי שעל חוויות עצמיות גם, תקפה עבור כ-40% מהאנשים שגילם 65 ומעלה או עבור בערך 16 מיליון מתושבי ארצות הברית (הנמצאים בגילאים אלה) (.1).

קיימים מספר סוגי זיכרון אך "בגדול" ניתן לחלקו על פי הזמן אליו הוא מתייחס - לעתיד או לאחור; דהיינו פרוספקטיבי – לעתיד ורטרוספקטיבי – הסוקר לאחור. ב"זיכרון לעתיד", אליו מתייחסים גם כ-"remembering to remember", מדובר בזכירה לבצע פעולה מסוימת. הוא נוטה להתבסס על אירוע כלשהו, המשמש כרמז המזמין פעולה הקשורה אליו, אותה יש לזכור לבצע. הרמז והפעולה קשורים זה לזה כמו בדוגמה הבאה: ראיית תיבת דואר (הרמז) מעוררת את ההיזכרות שיש לשלוח מכתב (הפעולה). ב"זיכרון הסוקר לאחור" הכוונה היא לזיכרון, הנושא בחובו התנסויות שאירעו בעבר, והוא מתייחס לאנשים, אירועים, מילים או חוויות כלשהן שמישהו פגש מתישהו בעברו.

על פי אחד הקריטריונים הנוספים מחלקים את הזיכרון "לטווח קצר", שקיבולתו היא עבור לא יותר מ-20 או 30 שניות, ו"לטווח ארוך", שקיבולתו בלתי מוגבלת. מידע בעל חשיבות מועבר בהדרגה מהזיכרון לזמן קצר לזיכרון לטווח ארוך. ככל שמידע מסוים חוזר על עצמו וזוכה לשימוש חוזר, סיכוייו להישמר בזיכרון לזמן ארוך גבוהים יותר. בעוד שהזיכרון לטווח קצר מוגבל ונוטה לדעוך, הזיכרון לזמן ארוך מסוגל  לכלול כמויות בלתי מוגבלות של מידע ולהישמר לתמיד.

בספרות הפסיכולוגית מוכר המושג של "שכחה מונעת" – Motivated Forgetting המתכוון לשכחת זיכרונות שאינם רצויים. היא יכולה להתבצע באחת משתי הדרכים, בלתי מודעת או מודעת (2.). את השכחה המונעת משני הסוגים (בלתי מודעת ומודעת), יש לראות כמנגנון הגנה. בדומה למנגנוני ההגנה האחרים, היא עשויה או "נועדה" להפחית חרדה, הנגרמת על ידי תכנים ודחפים בלתי מתקבלים על הדעת או מסוכנים. מנגנון ההגנה של הדחקה – repression, הכל כך ידוע ונפוץ, הנו דרך בלתי מודעת של שכחה מונעת (Motivated Forgetting). לעומתו מנגנון ההגנה של דיכוי – suppression אף הוא סוג של שכחה מונעת, מתבצע על ידי חסימה מודעת של היזכרות בלתי רצויה או בלתי נעימה; למשל: אם מנהל המחלקה הסגורה או של מחלקה כלשהי אחרת נהג כלפי מתמחה באופן בלתי נעים ופוגעני, ייתכן מאוד שהמתמחה, הנדרש להתמסר למחויבויותיו המיידיות, יבחר או ייאלץ להשתמש בדיכוי היזכרות האירוע הבלתי נעים שחווה; לפחות לזמן מה, קצר או ארוך, עד שאולי יוכל להרשות לעצמו "להיזכר" בו ולהביא אותו לידי שיקול ופתרון משביע.

בעת שהמושג Motivated Forgetting די מוכר וניתן למוצאו בספרות, המושג "Motivated Remembering" עליו יסופר בהמשך, אינו כל כך מוכר וההתייחסות אליו נדירה.

עלי להתוודות שבשנים האחרונות מוצאת אני את עצמי נזכרת לעיתים קרובות במצבים שאירעו לפני שנים רבות ובחוויות הרגשיות שחוויתי במחלקה הסגורה של ב"ח "עזרת נשים" – "הרצוג" היום. זיכרונותיי ה"סוקרים לעבר" הם לטווח ארוך: כמעט 50 שנה. אופיים בדרך כלל "טרגי – קומי" והיבטם הקומי הוא הבולט בהם.

אחד המקרים שקשה לשכוח   

באחד החדרים הקרובים לתחנת האחים והאחיות "התגורר" פ.ס. - מטופל, שאובחן כלוקה בפרופפסכיזופרניה - Propfschizophrenia. אבחנה זו, שנקבעה ב-1919 על ידי אמיל קרפלין, הייתה עדיין שגורה בפי אנשי המקצוע הפסיכיאטרי בסוף המאה העשרים. השימוש בה הלך והתמעט באופן הדרגתי עד שכיום בקושי נזכרים בה. המושג מצביע על סכיזופרניה ש"מושתלת" על חולשה מחשבתית – weak mindedness ("נכות אינטלקטואלית", "פיגור שכלי" או "אליגופרניה") פרמורבידית. חוקרים שהשתמשו בקריטריונים של ICD 10 מצאו ש-4,4% מן האנשים הלוקים בנכות אינטלקטואלית קלה עד בינונית, נפגעים בסכיזופרניה (3.).

פ.ס., המטופל המוזכר לעיל, גבר כבן 30, היה גבוה ומוצק בגופו. שערותיו המלאות היו תמיד פרועות. פניו, שהיו די נאות עקרונית, נעו ימינה ושמאלה מסיבה לא ברורה, שלא נחשבה בשום אופן כתופעת לוואי לתרופות שקיבל. הבעת פניו, מפוזרת בדרך כלל, השתנתה מדי פעם כשלפתע היה מבטו מתמקד באחד האנשים המצוי בסביבתו הקרובה. ביניהם היו כאלה שהיו עסוקים בענייניהם, לא נתנו את דעתם אל התנהגותו המוזרה של פ.ס.; "מוזרה" בעינינו – אנשי הצוות, אך לא בטוח "מוזרה" בעיני המאושפזים במחלקה. ובכל זאת היו ביניהם כאלה שדמותו והתנהגותו הספיקו להם כדי שיצאו מאיזונם, הלא מי יודע מאוזן ממילא.

כעבור שלושה-ארבעה שבועות של טיפול בלרגקטיל ודקטינט, התמתנו טענותיו של פ.ס. על היותו נבחר על ידי בורא העולם להנהיג את מערכות ההוראה בעיר מולדתו ותסכולו הקשור לנושא זה, שהטריד אותו (וגם אותנו), הלך ונעלם כמעט. בשיחות אתו, בהן בדקנו את גישתו לנושא באמצעות שאלות בנדון, זכינו מצידו לתנועת יד מבטלת, אותה היה אפשר לתרגם מילולית כ"עזבו, לא חשוב", או אולי אפילו "שטויות". פ.ס. היה יחסית שקט ומבחינה מוטורית איטי למדי. הרגליו הקודמים – הפנים שנהגו לנוע ימינה ושמאלה, ומנהגו להתמקד מדי פעם בפני אחד הסובבים כבר לא נצפו. בימים אלה בנה פ.ס. במסגרת הריפוי בעיסוק של הגברים, כובע גברי "של ג'נטלמן" כפי שכונה בגאווה על ידי מעריציו, עשוי ממתכת חלודה ושבור במקצת. הוא הגיש לי אותו. הכובע "של ג'נטלמן" שמור אצלי עד היום.

באותם הימים הוחלט לראשונה על צאתו לחופשת סוף שבוע. במקביל ולרוע המזל הוא חלה בדלקת אוזנו השמאלית. אינני זוכרת אם האבחנה שנקבעה הייתה של Otitis Externa או Otitis Media אבל מה שזכור לי באופן מאוד "vivid" הוא זרם הנוזל המוגלתי שנפרש מאוזנו ללא הפסקה. הטיפול באנטיביוטיקה "מקבוצת הפניצילינים", שהתחיל לקבל, טרם נתן את תוצאותיו הרצויות אך פ.ס., שמחשבותיו הדלוזיוניליות כבר לא ממש הטרידו אותו, היה נראה מרוצה מהחיים. על אף בקשות חוזרות ונשנות שיישאר בחדרו, עד כמה שאפשר, וישמור על תחבושת אוזנו למען הבראתו ועל מנת שלא ידביק בדלקתו את חבריו לאשפוז, הוא העדיף את ההפך: לוותר על תחבושתו ולהסתובב חופשי בשטחי המחלקה. דבר לא הצליח לשנות את דעתו.

משום מה ואולי בגלל שכל אשר נוסה עד אז נכשל, התבקשתי אני, "מתמחה בוגרת ובעלת ניסיון" של ארבע שנות התמחות, לשכנע את פ.ס. לוותר על פיזורם הנמרץ של חיידקי אוזנו המודלקת לרחבי המחלקה.

רופאים צעירים חושבים לפעמים יותר על שליחותם הרפואית מאשר על בריאותם. מבלי לחשוב פעמיים, ניגשתי אל פ.ס., התקרבתי אליו. המפגש אירע בפרוזדור הראשי של המחלקה, הסמוך לתחנת האחים והאחיות. מאחורי חלונות התחנה שלהם הם הביטו בנו כמצפים לגדולות.

"שמע פ"., פניתי אליו, "אנחנו רוצים ראשית כל את טובתך; האחים והאחיות מבקשים ממך לשמור על האוזן שלך. אם אתה לא תשמור על התחבושת ולא תשתדל לנוח קצת יותר בחדר שלך לא תוכל להבריא... והאוזן שלך תמשיך להפריש את המוגלה. אני יכולה לבקש מהאח ש., שאתה כל כך אוהב, לחדש לך את התחבושת... והוא ייקח אותך בעצמו לחדר שלך. רק יום-יומיים ואז.... לא כדאי שיאלצו לקשור אותך למיטה בגלל המוגלה....."

אין לדעת עוד כמה דקות הייתי מתמידה בניסיונות השכנוע שלי אם לא היה פ.ס. מצהיר בפני את השקפתו בנדון במילים הבלתי יאמנו הבאות:

- ד"ר, אגיד לך את האמת, האוזן שתלך לעזאזל, העיקר הבריאות!

לשמע דבריו אלה הרמתי ידיים. נותרתי ללא כל אמצעי להשגת פתרון. ברגשות מעורבים של כשלון ואמפטיה כלפי המטופל המיוחד שלנו, החזרתי את המשימה לאחים ולאחיות המאוכזבים. להם, לפחות, היו דרכים, שאין צורך להזכירן, "החלטיות" יותר משלי, לעצור את העברת חיידקיו של פ.ס. אל כל היוצא בדרכו. אולם את דמותו ואת הצהרתו הנחרצת, לא אשכח לעולם.

זהו רק אחד מזיכרונותיי ה"סוקרים לאחור" ול"טווח ארוך". סוד הישמרו? ניתן להניח שצורכי האישיים, אלה שמודעים כעת ואלה שלא מודעים עדיין, הם התשובה, לטוב ולרע.

References:

  1. Gary Small, Parlow - Solomon, What we need to know about age related memory loss, BMJ, 324 (7352) 1502 – 1505, 2002.
  2. Weiner, B., Motivated forgetting and the study of repression. Journal of Personality, 36 (2): 213-234, 1968.
  3. Deb S. Thomas M, Bright C, Mental disorder in adult with intellectual disability, J Intellect Disabil Res. 4 (Pt 6): 495-505, 2001.