חוסר תגובה לטיפול תרופתי עם נוגדי דיכאון היא תופעה נפוצה במסגרת הרפואה הראשונית. כמו כן, קיים מעט מאוד מידע בנוגע לאופן בו מנהל רופא המשפחה מקרים בהם מטופל הסובל מדיכאון לא מגיב לטיפול תרופתי (TRD - treatment-resistant depression).

מטרת המחקר הייתה לתאר את הטיפול השגרתי הניתן למטופלים הסובלים מדיכאון עמיד לתרופות במסגרת הרפואה הראשונית. החוקרים ביצעו מחקר שכלל שיטות מעורבות תוך שימוש במידע מניסוי מבוקר אקראי שבוצע במספר מרכזי רפואה ראשוניים באנגליה.

במחקר השתתפו 235 מטופלים עם TRD שחולקו באופן אקראי לקבוצה אשר קיבלה את הטיפול הרגיל מרופא המשפחה ולאחר מכן היו במעקב אחת לשלושה חודשים במשך שנה. החוקרים אספו תיעוד עצמי של המטופלים בנוגע לשימוש בתרופות נגד דיכאון, מספר הביקורים אצל רופא המשפחה וטיפולים נוספים שקיבלו. בנוסף, התקיימו 14 ראיונות מובנים למחצה שבוצעו פנים מול פנים עם מדגם תכליתי לאחר 6 חודשי מעקב והם נותחו באופן תמטי.

תוצאות המחקר הראו כי מרבית המטופלים המשיכו ליטול תרופה נוגדת דיכאון בודדת בין נקודת ההתחלה לבין נקודת המעקב הראשונית לאחר שלושה חודשים (147/186 לאחר שלושה חודשים, 79% [רווח בר סמך 95%= 73-85%]). התוצאות היו דומות גם לתקופות המעקב הבאות (לדוגמא, 9-12 חודשים: 72% [רווח בר סמך 95%= 63-79%]). החוקרים מצאו כי שינוי בתרופות (העלאת מינון, החלפה לנוגד דיכאון אחר או הוספת תרופה) לא היה נפוץ.

המטופלים שהשתתפו במחקר תיאור את הטיפול הרגיל בעיקר כנטילת תרופות עם ייעוץ רפואי המתמקד בנושאים בריאותיים (גופניים) אחרים. מעט מהמשתתפים במחקר פנו לטיפולים נוספים הוא הופנו לרפואה שניונית.

החוקרים הסיקו כי עיקר הטיפול ב-TRD כולל נטילת תרופות נוגדות דיכאון וכי כמעט ולא מתבצעים שינויים בתרופות. השכיחות הגבוהה של התחלואה הכפולה הפיזית והנפשית מובילה לכך שכאשר המטופלים הללו מגיעים לייעוץ רפואי, נושא הדיכאון שלהם אינו עולה לדיון. החוקרים טוענים כי קיים צורך בשיטות שיבטיחו טיפול פעיל יותר בקבוצת המטופלים הגדולה אשר אינה מושפעת מטיפול עם תרופות נוגדות דיכאון.

מקור: 

Wiles, N. et al. (2018) British Journal of General Practice 68.