• יו״ר: ד"ר יובל מלמד
  • יו"ר יוצא: ד"ר צבי פישל
  • יו"ר נבחר: ד״ר מרינה קופצ׳יק
  • עורך IJP: פרופ' ישראל שטראוס
  • עורך האתר: ד"ר גלעד אגר
מגזין

בלייד ראנר – גירסת הנוירוכירורגיה

במשך ארבע שנים אסף הפילוסוף האוסטרלי פרדריק גילברט, המתמחה באתיקה יישומית, ראיות על שינויים באישיות של מושתלי מכשירים עצביים ולמד על חוויותיהם. מאז, הוא עמל על פרוטוקולים למניעת פגיעה במטופלים בניסויים נוירוכירורגיים

כמעט 25 שנה אחרי שמינהל המזון והתרופות האמריקאי אישר לראשונה את השימוש במכשיר לגירוי עמוק של המוח כדי לטפל במחלת פרקינסון מתקדמת, לפחות 200 אלף אנשים ברחבי העולם הסובלים ממגוון רחב של מחלות, חיים עם שתל עצבי כלשהו. בשנים האחרונות מארק צוקרברג, אילון מאסק ויזמי טכנולוגיה אחרים הקימו פרויקטים נוירוטכנולוגיים לצורך שיקום או אפילו שיפור היכולות האנושיות.

ה"ניו-יורקר" פרסם לאחרונה מאמר שמתחקה אחרי אנשים שחיים עם שתלים כאלה וגילה שרבים מפתחים מערכת יחסים אינטנסיבית עם המכשיר שלהם, לעתים קרובות עם השפעות עמוקות על תחושת הזהות שלהם. השפעות אלו, אף על פי המחקר עליהן מועט, מתגלות כמכריעות בהצלחת הטיפול.

אחת המטופלות שהתראיינו באריכות למגזין היא ריטה לגט, 49, מאוסטרליה. היא סבלה מאפילפסיה קשה מאז שנולדה, שמנעה ממנה לנהוג, לשחות ולהחזיק עבודה. במוחה הושתל מכשיר נסיוני, חלק מממשק מוח-מחשב, שהיה אמור לחזות מתי היא עומדת לקבל התקף. המכשיר, שפותח על ידי חברה מסיאטל בשם "נוירו-ויסטה", נכנס לשלב ניסוי ראשוני בבני האדם והיא היתה אחד מ-15 מטופלים שנבחרו לבדוק אותו.

לאחר החדרת השתל, 65% מהמטופלים חוו בעיות בנישואין או בזוגיות ו-64% רצו לעזוב את עבודתם. רמת החרדה שלהם השתפרה מעט, אך נראה שהם חווים ניכור מהותי מעצמם

בניתוח שעברה, קדחו חור קטן בגולגולתה והניחו על מוחה רצועת סיליקון בצורת צלב ועליה 16 אלקטרודות. מהאלקטרודות יצאו חוטים מתחת לעור, מאחורי האוזן ובמורד הצוואר והתחברו למכשיר שהושתל בחזה. המכשיר קיבל את הנתונים של הפעילות העצבית של המוח ושידר אותם באופן אלחוטי ליחידת עיבוד חיצונית, שאותה נשאה כל הזמן. בסופו של התהליך, המערכת היתה אמורה להזהיר את לגט מפני התקף מתקרב על ידי הפעלת אור אדום וצפצוף כ-15 דקות לפני הופעתו.

בזמן שלגט התרגלה למכשיר, המכשיר למעשה התרגל אליה. האותות החשמליים שזוהו על ידי המנגנון בראשה הועברו למעבדה, שם כמה מחשבים קראו את דפוסי הפעילות העצבית שלה ובנו אלגוריתם המותאם לצרכיה.

בתחילה, הקריאות שתועדו במכשיר היו כה מוזרות – שונות מאוד מפעילות מוחית רגילה או דפוסים אופייניים לאפילפסיה – עד כי הניסוי כמעט ננטש. מאוחר יותר, החוקרים הבינו שהמוח פשוט הגיב לניתוח וההפרעה התייצבה לאחר מספר חודשים, ואז המערכת החלה ללמוד את פעילות המוח של לגט. לאחר שהמכשיר תיעד כשישה התקפים אופייניים, החוקרים הצליחו לכוון את האלגוריתם לחתימות החשמליות הייחודיות של מוחה, והכינו את הממשק לעבור ממצב של תצפית ולמידה למצב של חיזוי התקפים.

מבחינה מדעית, הניסוי של "נוירו-ויסטה" הצליח. המכשיר הזהיר את לגט מפני התקפים, אימת את הרעיון הבסיסי שלו ויצר שפע של נתונים שימושיים. זו היתה הצלחה גם עבור לגט, אך באופן שהיה עמוק ומורכב יותר מכפי שהיא או החוקרים צפו. המטרה היתה פשוטה: לשפר את חייה על ידי מתן שליטה רבה יותר במצבה. אולם, לגט התחילה להרגיש כמו אדם חדש לגמרי. בראיון איתה התייחסה למכשיר כאל שותף, "כוילנו יחד," היא אמרה, "הפכנו לאחד."

לגט חיה עם המכשיר שלה באושר שלוש שנים, אך בשנת 2013 המימון של "נוירו-ויסטה" אזל והחברה הפסיקה את פעילותה לאחר שהוציאה 70 מיליון דולר על פיתוח הטכנולוגיה. לגט היתה צריכה לעבור ניתוח להסיר את השתל, כי אם הסוללה היתה נגמרת, או אם היתה נגרמת תקלה או פציעה במוח, כבר לא היה מי שיספק עבורה תמיכה. שכשחזרה מהניתוח, כך סיפרה, הרגישה כאילו השאירה חלק מעצמה מאחור.

בראיון, לגט התבקשה לתאר התקף אך לא היתה מסוגלת, משום שכאשר התרחש התקף היא חשה שנקרעה מתודעתה, שהיא לא נמצאת שם. היא חשה מבועתת מול כל מי שהיה עד להתקף, ונבהלה כאשר ראתה את הפציעות שמהן סבלה בזמן ההתקף. פעם אחת שברה את הלסת והמנתחים נאלצו להשתמש בחלק מהצלע שלה לשחזור הלסת השבורה. גרוע מכך, לדבריה, האפילפסיה גנבה את זכרונותיה. בכל פעם שהיה לה התקף והתעוררה, היא הרגישה שחלק מהזכרונות שלה נעלמו.

לגט היתה אחת משלושה מטופלים שהמכשיר עזר להם מאוד, מתוך עשרה מטופלים שהשלימו את הניסוי. היא העידה שבמהלך השנים עם המכשיר הוא הורה לה מה היא צריכה לדעת ועשה זאת היטב. אם נורית האזהרה נדלקה, היא נטלה תרופות נגד התקפים; כוח הניבוי של האלגוריתם היה כזה שהיה מספיק זמן לספיגת התרופות. כתוצאה מכך, לא היו לה התקפים לאורך כל התקופה.

כשהמכשיר ולגט התחילו לעבוד יחד, צץ אדם חדש - זהות חדשה, סימביוזה של מכונה ונפש. החוקר גילברט השווה את המצב לסרט "בליידראנר", שבו אנדרואידים אנושיים מפתחים תחושת עצמי ונמלטים מיוצריהם

פרדריק גילברט, פילוסוף מאוניברסיטת טסמניה, אוסטרליה, שמתמחה באתיקה יישומית, ראיין את לגט ואנשים אחרים שהשתתפו במחקר של "נוירו-ויסטה" ושאל אותם שאלות בנוגע לתחושותיהם כלפי המכשיר והסרתו. לגט אמרה לו שהיא מתגעגעת למכשיר שלה. גילברט לא פגש מישהו שדיבר בצורה כה חושפנית על החוויה הסובייקטיבית של מיזוג עם ממשק מוח-מחשב. "עם המכשיר מצאתי את עצמי", אמרה לו לגט. "המכשיר הפך להיות אני."

גילברט סבור שנוירוטכנולוגיה נועדה להיות כל כך אינטגרלית בחיינו וכי יש צורך לבדוק אותה ולהסדיר אותה מבחינה אתית בדחיפות. במשך ארבע שנים הוא אסף גוף ראיות ייחודי לתמיכה בתפישתו, על ידי מציאת אנשים שהושתלו במוחם מכשירים עצביים ולמד על חוויותיהם. הוא האמין שמה שלגט עברה היה יותר מהסרת מכשיר. כשהמכשיר ולגט התחילו לעבוד יחד, צץ אדם חדש - זהות חדשה, סימביוזה של מכונה ונפש. גילברט השווה את המצב לסרט "בליידראנר", שבו אנדרואידים אנושיים מפתחים תחושת עצמי ונמלטים מיוצריהם.

את עבודת המאסטר שלו בפילוסופיה כתב גילברט על שיבוט, שהיה נושא לוהט באותה תקופה. מבחינתו, ההנחה ששיבוט יכול לשחזר באופן מושלם אדם איננו הגיוני, בהתחשב בכך שאיש מאיתנו אינו אותו אדם שהיינו לפני חמש או עשר שנים. לקראת הדוקטורט שלו, למד על רצון חופשי והחל לחשוב על דטרמיניזם בצורה מדעית. אם יש רצון חופשי, הוא החליט, הוא חייב להיות ביולוגי.

זה היה בתחילת שנות ה-2000, בערך בזמן שמינהל המזון והתרופות האמריקאי האריך את האישור לגירוי מוחי עמוק כטיפול כללי לפרקינסון. המחקר על ממשקי מוח-מחשב, שרובו נערך על ידי משרד ההגנה, התקדם במהירות ולתחום היו השלכות מרתקות על עבודתו של גילברט על רצון חופשי. אחת השאלות ששאל היתה: נניח שאדם שקיבל גירויים מלאכותיים למוח ביצע פשע: האם הוא אחראי למעשיו?

"כמו רובוקופ, ששולטים בו מרחוק"

עבור הרוב הגדול של המטופלים, גירוי מוחי עמוק היה טיפול מועיל ומשנה חיים, אך מדי פעם היו דיווחים על תגובות התנהגותיות מוזרות, כגון היפומניה והיפר-מיניות. ואז, בשנת 2006, צוות צרפתי פרסם מחקר על ההשלכות הבלתי צפויות של השתלות מוצלחות אחרת. שנתיים לאחר הניתוח להחדרת השתל, 65% מהמטופלים חוו בעיות בנישואין או בזוגיות ו-64% רצו לעזוב את עבודתם. האינטליגנציה ורמות הדיכאון שלהם היו זהות לרמתן לפני הניתוח, רמת החרדה שלהם השתפרה מעט, אך נראה שהם חווים ניכור מהותי מעצמם. אחת הנחקרות אמרה שהיא הרגישה כמו בובה אלקטרונית. אחר אמר שהוא מרגיש כמו רובוקופ, ששולטים בו מרחוק.

בתחילה, גילברט חשד שאנשים שנישואיהם התפרקו בנו את זהותם ואת מערכות היחסים שלהם סביב המחלות שלהם. בעקבות הטיפול, כאשר המצב הבריאותי השתפר, מערכות היחסים כבר לא עבדו. אך כשגילברט החל לראיין מטופלים בעצמו, הוא הבין שההשפעות של ההשתלה היו בלתי ניתנות לניתוק מזהות הנבדקים שלו, למרות שזהויות אלו השתנו.

אנשים רבים דיווחו כי האדם שהם הפכו להיות לאחר הטיפול היה שונה לחלוטין מהאדם שהיו כאשר רק חלמו על הקלה מהתסמינים שלהם. חלקם חשו ביטחון עצמי וחיות לא אופייניים. אישה אחת הרגישה צעירה ב-15 שנה, ניסתה להרים שולחן ביליארד ופצעה את גבה. גבר אחד הבחין שהביטחון העצמי החדש שלו מקשה על אשתו. אישה אחרת הפכה לאימפולסיבית והלכה עשרה קילומטרים לפגישה של פסיכולוג תשעה ימים לאחר הניתוח שלה. משפחתה טענה שהיא כבר לא מזהה אותה.

לא כולם בניסוי של "נוירו-ויסטה" אהבו את המכשיר שלהם כמו שריטה לגט אהבה. המגזין ראיין את האנה גלווין, שהצטרפה לניסוי כשהיתה בת 22. האנטי שלה למכשיר היה כמעט מיידי. היא הרגישה כאילו יש לה מישהו זר בראש. היא שנאה את יחידת הטלמטריה המוטמעת בחזה שלה – "אנטנת הציצים", קראה לה. היא שנאה את הצורך לסחוב את היחידה החיצונית. נורת האזהרה של היחידה החיצונית נדלקה כל הזמן, ולא בגלל פגם במערכת, שניבאה בצורה נכונה כ-100 התקפים זעירים ביום, אפילו כשישנה. מלכתחילה גלווין התקשתה לקבל את מחלת האפילפסיה שלה, ועכשיו הגאדג'ט הטריד אותה כל הזמן והיא שוב שקעה בדיכאון. כשהוסר השתל, היא חשה הקלה רבה.

עד כמה שהתגובות של גלווין ולגט למכשיר היו שונות, הן חלקו תחושה שחוויות כמו שלהן הן משהו שהתחום צריך ללמוד ממנו. גם גילברט מאמין שפרספקטיבות המטופלים חיוניות וכי רק התחלנו להבין כיצד האנושיות העצמית של האדם יכולה להשפיע-על ולהיות מושפעת ממכשיר עצבי. כשהוא בדק מספר ניסויים ראשוניים בבני אדם, הוא שם לב שלעתים הוא מפסיק לשמוע ממטופלים שהתוצאות שלהם היו גרועות. הוא יודע שכמה חולים התאבדו לאחר ניתוח השתלה.

יש לנסח טוב יותר את הסיכונים המתוארים בטופסי הסכמה. על המשתתפים בניסויים מוקדמים להבין כי השלכות בלתי הפיכות של הניסוי עלולות למנוע מהם לקבל את הטיפול הטוב יותר שהם עוזרים לפתח. כל הניסויים צריכים להביע עניין באוטונומיה של מטופל לאחר ההשתלה

נושאים אתיים נמצאים בסכנה מתמדת של התעלמות בגלל המהירות שבה הטכנולוגיה מתפתחת. עד כה, גירוי מוחי עמוק אושר למגוון מצבים המשפיעים על התנועה, אך נערכים כעת ניסויים שיבדקו מכשירים עצביים בחולים עם דמנציה ומצבים פסיכיאטריים, כולל אנורקסיה, סכיזופרניה, דיכאון, הפרעה טורדנית-כפייתית ותסמונת טורט. מרבית המאמרים שפורסמו על השתלות כאלו אינם מזכירים אתיקה או סיכון, ומכיוון שחברות אינן מחויבות לפרסם את תוצאות הניסויים הכושלים, התוצאות כולן נראות חיוביות ב-99%.

גילברט עובד על פרוטוקולים למניעת פגיעה במטופלים שמתבצעים עליהם ניסויים: נוירוכירורגים חייבים להכריז על אינטרסים כספיים. יש לנסח טוב יותר את הסיכונים המתוארים בטופסי הסכמה. על המשתתפים בניסויים מוקדמים להבין כי השלכות בלתי הפיכות של הניסוי עלולות למנוע מהם לקבל את הטיפול הטוב יותר שהם עוזרים לפתח. כל הניסויים צריכים להביע עניין באוטונומיה של מטופל לאחר ההשתלה. פרויקטים של מחקר בינלאומי חייבים להתמודד גם עם הבדלים לאומיים בסטנדרטים אתיים. לפני כמה שנים פרש גילברט מפרויקט עם צוות סיני לאחר שנודע לו שאחד החוקרים ביצע בעבר ניתוח בנשים עם אנורקסיה וכרת חלק ממוחן הקשור בהנאה.

גילברט דואג שיכפו ניסויים על אנשים פגיעים. הוא סיפר על אישה שהושתל לה מכשיר עצבי כחלק מניסוי שהשתמש בגירוי מוחי עמוק לטיפול בדיכאון. הניסוי נוהל בצורה גרועה ובסופו של דבר הופסק. האישה אמרה לגילברט כי לאחר הניתוח שלה היא חוותה תחושה דרמטית של דפרסונליזציה והפכה לאובדנית. הרופאים שלה, שנבהלו, רצו להסיר את השתל, אבל האישה לא היתה מוכנה כי האמינה שעדיין לא היתה לה הזדמנות לחוות את כל היתרונות הפוטנציאליים שלו. הרופאים שלה אמרו לה שהיא לא במצב לקבל את ההחלטה, ולדעתו של גילברט, הסרת המכשיר מהווה הפרה של זכויות אדם.

זהותה של לגט השתנתה שוב לאחר שהשתל הוסר. כיוון שכמו אנשים רבים הסובלים מאפילפסיה היא היתה מטושטשת זמן רב אחרי התקף, היא לא הצליחה להבחין ולזכור מה היו הסימנים שקדמו להתקפים ויכלו לשמש נורת אזהרה טבעית. כיום, כשהיא שמה לב לתחושה מסוימת בגופה, היא נוטלת תרופות נגד התקפים, למרות שהיא לא תמיד בטוחה בנחיצותן. כיום היא אינה סובלת כלל מהתקפים. "לאבד את השתל – זה היה נורא, אבל במבט לאחור, מה שהרווחתי מכך הוא בעל ערך", אמרה לגט למגזין וציינה שאם הדבר היה אפשרי, היא היתה מוכנה לקבל שתל חדש נוסף.

נושאים קשורים:  נוירוכירורגיה,  שתל מוחי,  מגזין,  מכשיר עצבי,  אפילפסיה,  גירוי מוחי,  אתיקה רפואית,  חדשות
תגובות