מערכת הבריאות בישראל ניצבת בשנה האחרונה בתקופה מאתגרת מאין כמוה, נוכח אלפי הפצועים בגוף ובנפש, היקף הצרכים והמצוקות שלא הכרנו כמותם. בשנה החולפת נחשפתי לתעצומות הנפש של הפצועים הרבים שטופלו בבית החולים רעות – אזרחים, לוחמי כיתות כוננות, חיילים אשר הפגינו מוטיבציה אדירה בתהליך הטיפולי.
במסגרת שיקומם של נפגעי המלחמה ומסיבת הנובה, הבנו שהאירוע שלפנינו גדול מכל קנה מידה שפגשנו בתחום בריאות הנפש. בשונה מאירוע אקוטי בו מטופל מתמודד עם סיטואציה אחת משנה חיים, כאן מדובר בעומס של אירועים חריגים בעוצמתם ובמשכם, היוצרים מצוקה נפשית בלתי רגילה על חייו של אדם.
בתהליכי השיקום, הוצפו שאלות ממימד חדש שאינו גופני או נפשי, דוגמת: איך אני ממשיך מכאן אם החברים הכי טובים שלי נהרגו? מה המשמעות לכך שניצלתי?
הנפגעים חשפו מימד חדש של טראומה. חלקם, במיוחד הצעירים, הרגישו כי הטיפול הפסיכולוגי לא רק שאינו עוזר אלא מחמיר את מצבם והם נותרו מתוסכלים. בתהליכי השיקום, הוצפו שאלות ממימד חדש שאינו גופני או נפשי, דוגמת: איך אני ממשיך מכאן אם החברים הכי טובים שלי נהרגו? מה המשמעות לכך שניצלתי?
נסיוננו המקצועי מלמד, כי ההשלכות הנפשיות של פגיעה פיזית הן עמוקות ומתבטאות לרוב גם שנים לאחר האירוע. לכן, המשימה שלנו היא לשקם לא רק את הגוף אלא גם את הנפש והרוח. מתוך מחויבות זו הקמנו את מרכז שערים בהובלתה של הפסיכיאטרית, ד"ר מירי כפיר, לטובת נפגעי המלחמה הסובלים מפוסט טראומה. המרכז משלב צוותים מרפואת השיקום לצד אנשי בריאות הנפש.
חלון ההזדמנויות הוא על פי רוב בין שנה לשנתיים עד שטראומה מתקבעת. לאחר פרק הזמן הזה קשה יותר לטפל. לכן, יש חשיבות רבה לזהות ולהפנות לגורם המקצועי המתאים
התיאורים שנפגעים מביאים לחדר הטיפולים קשים. לעתים לוקח להם מספר חודשים להתחיל לדבר עליהם. כחלק מתסמיני הפוסט טראומה הכוללים זכרונות חודרניים, דריכות יתר, הפרעות שינה, רגישות רבה לרעשים ולטריגרים, אנו נתקלים בדפוסי חשיבה שלילית – כיוון שעבורם כבר קרה הגרוע מכל. הם פגשו ברוע קיצוני והם חווים קריסה בתפיסת המציאות, בתחושת הביטחון ובאמון במערכות שציפו מהן להגנה.
לכאן נכנס המימד הרוחני בטיפול. הצוות המטפל מדבר בשפה אחת ומתייחס לעצמו כאל מדריך ואל המטופל כחוקר. המטרה היא לחזק את המשאבים הקיימים במטופל, את מוקדי התמיכה בעצמו ובסביבתו וגם לזהות את מעכבי ההחלמה. יחד עם המטופלים הצוות יוצא למסע כדי להבין את מקור ומהות הטראומה ולזהות את שער הכניסה לטיפול, בסביבה עוטפת ובטוחה. הדגש המרכזי הוא העברת המוקד מהשאלה למה זה קרה לי, אל: עבור מה זה קרה לי? זו שאלה המאפשרת צמיחה מתוך הטראומה.
חלון ההזדמנויות הוא על פי רוב בין שנה לשנתיים עד שטראומה מתקבעת. לאחר פרק הזמן הזה קשה יותר לטפל. לכן, יש חשיבות רבה לזהות ולהפנות לגורם המקצועי המתאים.
ד"ר אורית שטיין רייזנר היא מנהלת בית החולים השיקומי רעות בתל אביב
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
