במחקר עוקבה ארצי, מבוסס אוכלוסייה, משולב מקרה-ביקורת מקנן, החוקרים בחנו את הקשר בין הפרעה דו-קוטבית והסיכון לזיהום ב-HIV, כמו גם את השכיחות של הפרעות דו-קוטביות בקרב אנשים עם HIV ואחיהם.
עוד בעניין דומה
החוקרים איתרו 5,322 אנשים ממוצא דני עם HIV ו-53,220 אנשים בקבוצת השוואה מאוכלוסיית הרקע, שהותאמו לפי תאריך לידה, מין וקבוצת אחים. שתי הקבוצות היו במעקב מ-1995 עד 2021. החוקרים השתמשו ברגרסיה לוגיסטית מותנית ורגרסיית Cox לחישוב יחסי סיכויים מותאמים עבור זיהום ב-HIV ויחסי סיכון בקרב אנשים עם HIV עבור הפרעה דו-קוטבית וקבלת ליתיום.
מתוצאות המחקר עולה כי הפרעה דו-קוטבית קשורה לסיכון מוגבר לזיהום ב-HIV, עם יחס סיכויים מותאם של 1.9 (רווח בר סמך 95%, 1.2-3.0). סיכון זה היה גבוה במיוחד כאשר השימוש בסמים בהזרקה היה הנתיב של הידבקות ב-HIV, עם יחס סיכויים מותאם של 7.6 (רווח בר סמך 95%, 2.0-28.9). בנוסף, נמצא כי לאנשים עם HIV היה סיכון מוגבר לפתח הפרעה דו-קוטבית, במיוחד בשנתיים הראשונות של התצפית, עם יחס סיכון של 4.2 (רווח בר סמך 95%, 2.4-7.4). עם זאת, הסבירות לקבל טיפול בליתיום הייתה נמוכה יותר, עם רווח סמך שכלל 1, מה שלא מצביע על הבדל מובהק מקבוצת ההשוואה. הסיכון של 20 שנה להפרעה דו-קוטבית היה בערך 1%. גם לאחים היה סיכון מוגבר להפרעה דו-קוטבית אך לא באותה מידה כמו לאנשים עם HIV ולא היה להם סיכוי גבוה יותר לקבל טיפול בליתיום.
החוקרים סיכמו כי הפרעה דו-קוטבית קשורה לסיכון גבוה יותר לחלות ב-HIV. יתרה מכך, אנשים עם HIV נמצאים בסיכון מוגבר לפתח הפרעה דו קוטבית, מעבר למה שניתן להסביר על ידי גורמים משפחתיים בלבד. זה מצביע על צורך במודעות מוגברת ובהתערבויות ממוקדות באוכלוסיות אלה כדי לנהל ולהפחית סיכונים אלה.
מקור: