חשיפה לחומרים פסיכדליים בקרב שורדי הנובה הפחיתה פוסט טראומה

חשיפה לחומרים פסיכדליים בזמן אירוע טראומטי עשויה להפחית תסמיני חרדה ותגובות פוסט טראומטיות. כך עולה ממחקר ישראלי שבחן את השפעתם של  חומרים פסיכדליים על היווצרות זכרונות טראומטיים והתבסס על נתונים שנאספו מ-343 שורדים מפסטיבל הנובה במתקפת השבעה באוקטובר.

המחקר, שבחן את רמות החרדה והתסמינים הפוסט טראומטיים של המשתתפים שלושה שבועות לאחר המתקפה, פורסם לאחרונה בכתב העת Journal of Psychopharmacology. המחקר התאפשר היות שחלק מהנוכחים באירוע הטראומטי היו תחת השפעת חומרים פסיכדליים שונים בזמן התקיפה, מה שאפשר לחוקרים להשוות בין קבוצות שונות בתנאים אמיתיים.

בעוד שהופעת תסמיני פוסט טראומה וחרדה בעקבות חשיפה לאירועי מלחמה וטרור הופכת לתופעה משמעותית בתחום בריאות הנפש בעולם, הידע המדעי על המנגנונים הנוירוביולוגיים שמובילים להתפתחותם עדיין חלקי ומוגבל. עד היום, מרבית ההבנה בתחום מבוססת על מודלים מחקריים שנבדקו בבעלי חיים ולא על עדויות ישירות מבני אדם שנחשפו לאירועי טראומה קיצוניים ובוודאי שלא בעת שהיו תחת השפעה של חומרים משני תודעה.

המשתתפים חולקו לשלוש קבוצות עיקריות: אלה שהיו תחת השפעת פסיכדליים קלאסיים, אלה שצרכו MDMA (אקסטזי) ואלה שלא צרכו חומרים פסיכדליים כלל במהלך האירוע. שלושה שבועות לאחר האירוע החוקרים העבירו שאלונים פסיכולוגיים פנים אל פנים ל-343 שורדים בגילאי 18–64, במטרה לבדוק אילו חומרים פסיכואקטיביים צרכו לפני ובמהלך הפסטיבל, מה מצבם הנפשי ומה האופן שבו אותם חומרים משפיעים על תגובת הגוף והנפש לטראומה.

הממצאים הראו באופן מובהק כי אלה שהיו תחת השפעת פסיכדליים קלאסיים בזמן ההתקפה דיווחו על רמות נמוכות משמעותית של חרדה ותגובות פוסט טראומטיות בהשוואה לקבוצות האחרות.

שורדים שצרכו חומרים פסיכדליים "קלאסיים" – בהם פטריות הזיה (פסילוסיבין), LSD, מסקלין ו-2C-B, דיווחו על רמות נמוכות משמעותית של חרדה ושל תסמינים פוסט טראומטיים בהשוואה לאלה שלא צרכו חומרים פסיכדליים או שצרכו חומרים אחרים כמו MDMA, קנאביס או אלכוהול. התוצאה נותרה מובהקת גם לאחר שליטה בגורמים כמו גיל, מגדר, היסטוריה פסיכיאטרית קודמת או שימוש מוקדם בפסיכדליים. לדוגמה, בעוד הציון הממוצע של תסמיני חרדה בכלל המדגם עמד על 1.90, בקרב צרכני פסיכדליים קלאסיים בלבד הוא ירד ל-1.38.

יתרה מזאת, האפקט המגן של הפסיכדליים הקלאסיים כנגד תגובות פוסט טראומטיות היה חזק יותר בקרב משתתפים שלא צרכו חומרים ממכרים נוספים לצד הפסיכדליים.

ד"ר זהר רובינשטיין מבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן מסביר כי מדובר בנתונים שלהם חשיבות קלינית רבה: "זוהי דוגמה מובהקת לחשיפה סימולטנית של כמעט 4,000 איש לאירוע טראומטי בקנה מידה עצום. הנכונות של השורדים לשתף איתנו פעולה בתקופה כל כך קשה אפשרה לנו לבחון את השפעת החומרים הפסיכדליים בשלב מוקדם יחסית של הופעת הסימפטומים ובסביבה טבעית יותר לעומת סביבות טיפוליות".

פרופ' רני אבנד, גם הוא מבית הספר לפסיכולוגיה באוניסרסיטת רייכמן, מוסיף כי "השורדים אפשרו לנו, באומץ רב, הצצה ייחודית לאופן שבו חומרים משני תודעה משפיעים על היווצרות טראומה, דרך חוויותיהם האישיות. הממצא המרכזי במחקר שלנו מצביע על כך שמערכות מוחיות שמופעלות על ידי חומרים פסיכדליים קלאסיים מעורבות בקשר שבין חוויה של אירוע מסכן חיים להיווצרות זיכרון טראומטי והופעת תסמינים פסיכולוגיים".

"ממצאי המחקר לא נועדו לעודד שימוש חופשי ולא מפוקח בחומרים פסיכדליים ואינם מצביעים על כך ששימוש כזה הוא בגדר טיפול", מבהיר ד"ר רובינשטיין. "מדובר בהצבעה על מנגנונים פוטנציאליים שיש לחקור אותם עוד ושעשויים להסביר כיצד שימוש מפוקח במסגרת טיפול פסיכולוגי אינטגרטיבי יכול להוביל לתועלת טיפולית".

מחקר זה מצטרף למחקרים נוספים בנושא ומציג עדות מהשטח לכך ששימוש בפסיכדליים קלאסיים עשוי להפחית תסמיני טראומה – ממצא חשוב למחקר ולפרקטיקה הקלינית גם יחד. בין השאר המחקר מצטרף לממצאים ראשוניים ממחקר ארוך טווח שעדיין מתנהל, שעורך צוות חוקרים מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה בשיתוף עמותת לב בטוח, שעל פיהם  ל-MDMA יש השפעה מיטבה על תקופת עיבוד הטראומה הראשונית בקרב שורדי מסיבת נובה. ממצאים מהמחקר התפרסמו באפריל אשתקד.