מאז ומתמיד היתה הפסיכיאטריה מעין "אזור דמדומים" - משהו שבדרך כלל מעורר רגשות עזים, לרוב עם גוון שלילי כגון פחד, חרדה, לעתים גועל וסלידה ולעתים רחמים.
עוד בעניין דומה
מאז היווסדות העזרה לחולי נפש (שהחלה, ככל הנראה, במצרים העתיקה), האנושות דאגה באופן עקבי להרחיק את המוסדות הללו כמה שיותר רחוק מהעיניים. במדינות שונות דאגו לבנות חומות גבוהות ואף לכבול את האנשים המאושפזים במוסדות בשרשראות, על מנת ש"חס וחלילה" לא יחזרו ולא יפגעו בסדר היום הרגוע וה"נורמלי" של החברה הבריאה.
לעתים קרובות היו הורגים חולי נפש בשל הפחד מפניהם. אלפים רבים נשרפו בימי הביניים החשוכים ברחבי אירופה. רק לפני קצת יותר ממאה שנה באירופה הורידו שרשראות מחולי נפש ורופאים החליפו שוטרים בתור מנהלי המוסדות הללו.
עם השנים, התחולל שינוי ביחס של הציבור לפסיכיאטריה. ברוב המדינות המפותחות כבר לא כולם חושבים שמדובר בתופעה אשר נגרמה על ידי השטן ו/או כניסת שדים או "יצר הרע" לתוך הגוף. כיום, רוב הציבור מוכן לקבל את העובדה שמדובר במחלה. ייתכן שההשפעה המכריעה על השינוי לטובה של יחס הציבור לחולי נפש לא נגרמה בשל ההסברה של פסיכאטרים, אלא עקב תהליך רחב ומהיר של אורבניזציה.
במאה ה-20, בעקבות תהליך מואץ של גדילה והתפתחות ערים בעולם, אוכלוסיית ערים רבות מצאה את עצמה מהר מאוד מתגוררת סביב בתי חולים פסיכיאטריים, אשר באופן מסורתי, בכל העולם, נבנו ונבנים באזורים נידחים ובפרברי הערים.
מדינת ישראל היא דוגמה חיה לטענה זו: בית החולים הפסיכיאטרי "מזור" (לשעבר "מזרע") נבנה בזמנו במרחק עצום מהעיר עכו והיום הוא מוקף בניה יוקרתית של וילות וקוטג'ים; בית החולים הפסיכיאטרי "אברבנאל" נבנה במרחק "שנות אור" מהעיר ת"א-יפו, והיום הוא מוקף בנייה אזרחית של העיר בת ים; כך גם לגבי בתי החולים הפסיכיאטריים בטירת כרמל, בבאר שבע, בירושלים ועוד.
"לנו הפסיכיאטרים היה נוח לשבת על האולימפוס בתור נציגי אלוהים עלי אדמות ולעסוק במקצוע כל כך אזוטרי, עד שבן תמותה רגיל לא יכול אפילו לחשוב להתקרב להבנה מינימלית שלו"
שינוי ביחס לפגועי נפש איפשר לקראת סוף המאה ה-20 להתחיל לבנות "יחידות ביניים" בקהילה, כגון הוסטלים למיניהם, סוגים שונים של דיור מוגן ומפעלי שיקום. חשוב לציין, שמדינת ישראל, מבחינת יחסה לאוכלוסיית חולי הנפש, הלכה הכי רחוק מכל המדינות הדמוקרטיות בעולם. בשנת 2000 חוקק "חוק שיקום נכי נפש בקהילה". אין מדינה נוספת בעולם המבטיחה על פי חוק לממן תכניות שיקומיות מגוונות לחולי נפש בקהילה.
למרות שורה של שינויים חיובים מאוד בכל הקשור לפסיכיאטריה, ישנם עדיין תחומים רבים שניתנים לשיפור בטיפול בחולי נפש ובפגועי נפש. נושא הסטיגמה החברתית הוא נושא כאוב וטרם נמצא לו פתרון ראוי. לא פחות חשוב הוא מתן מענה הולם ושווה לנזקקים לטיפול פסיכיאטרי במרכז ובפריפריה.
נושא נוסף הינו עמדתה הנחותה של הפסיכיאטריה בין מקצועות הרפואה, אשר בא לידי ביטוי בהבדל העצום בין השקעות משאבים בפיתוח טכנולוגיות חדשות במקצועות שונים ברפואה לעומת הפסיכיאטריה. לדוגמה: רוב התרופות שהגיעו לשימוש בפסיכיאטריה מצאו את הדרך אליה באופן מקרי בלבד ממקצועות רפואה אחרים. למעשה, אי אפשר להשוות בין כמות הפיתוחים של תרופות חדשות ברוב מקצועות הרפואה לבין הפסיכיאטריה. המצב דומה בפיתוח מכשירים ושיטות דיאגנוסטיות ובשימוש במכשירים - הן במעבדות רפואיות והן במכוני הדמיה.
"ללא העברה מלאה של הטיפול הפסיכיאטרי לתוך בתי החולים הכלליים - מה שיאפשר השתתפות שווה בשימוש במשאבים הכי מתקדמים ברפואה - אין לפסיכיאטריה עתיד"
למרות המהפכות שעברה הפסיכיאטריה במאה השנים האחרונות, בתור מקצוע היא מעולם לא היתה באמת חלק אינטגרלי של הרפואה. לדעתי, אשמים בכך לא רק הנציגים של מקצועות הרפואה האחרים, אלא גם הפסיכיאטרים. לנו הפסיכיאטרים היה נוח לשבת על האולימפוס בתור נציגי אלוהים עלי אדמות ולעסוק במקצוע כל כך אזוטרי, עד שבן תמותה רגיל לא יכול אפילו לחשוב להתקרב להבנה מינימלית של התהליכים וההפרעות בהם אנחנו עוסקים.
מאידך, גם לאנשי הרפואה ה"קונבנציונלית" היה - ועדיין - נוח מאוד לא לעסוק בפסיכיאטריה, כי לא נראה שיש במקצוע זה הרבה פתרונות טיפוליים מיידיים, כמו למשל בטיפול במחלות לב או מחלות כירורגיות למיניהן, אונקולוגיה ועוד.
לכן, במשך שנים רבות ריחוק הפסיכיאטריה - לא רק מהציבור הרחב אלה גם מהרפואה הקונבנציונלית - היה הקונצנזוס. לצערי, הוא נשאר כך עד היום, ולא במקרה ממשיכים לבנות מרכזים לטיפול בחולי נפש ואפילו לא עלה על דעתם של קברניטי הרפואה לעצור ולשקול לשלב פסיכיאטריה בין מקצועות הרפואה לא רק ברמה ההצהרתית, אלא גם ברמה המעשית.
המצב האנכרוניסטי הזה הוא מצב קבוע במרכזים פסיכיאטריים בכל העולם. במרכזים אלה, במקרה הטוב, ישנה מעבדה אשר מתפקדת ברמה של אמצע המאה ה-20, ללא כל זכר לאפשרות לבצע בדיקות מתקדמות וללא אפשרות להיעזר בקידמה הטכנולוגית ובמשאבים אשר עומדים לרשות הרפואה בבתי חולים כלליים באופן שוטף. מרכזים פסיכיאטריים מפגרים אחרי מרכזים רפואיים "קונבנציונליים" באופן קבוע, והפער שבין רפואה "קונבנציונלית" לבין פסיכיאטריה רק הולך וגודל.
לא צריך להיות כלכלן על מנת להבין שלא משתלם לפתוח מחלקת הדמיה (MRI, PET, CT) במרכז פסיכיאטרי, כמו שממש לא משתלם להקים בו מעבדה מודרנית. מזמן ברור שממש לא משתלם לתחזק מרכז פסיכיאטרי בתוך ערים בשטחים בעלי ערך נדל"ני ולשלם על תשתיות, משכורות לכל מערך התחזוקה החל מחברת אבטחה ועד לעובדי אדמיניסטרציה, טכנאים למיניהם, צוותי לוגיסטיקה וכו’.
בנוסף, קיימת בעיה מתמדת של השגת עובדים בכל המקצועות - רופאים, אנשי סיעוד, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים - שיעבדו במרכז פסיכיאטרי. ייתכן שכאשר השירות הפסיכיאטרי יהיה חלק ממרכז רפואי רב-תחומי, בעיה זאת תהיה חריפה פחות. וגם נושא הסטיגמה יכול להיפתר כמעט לחלוטין אם בן אדם יתאשפז במרכז רפואי כללי ולא במרכז לבריאות הנפש.
הנני בדעה שהגיעה העת לסגור את בתי החולים הפסיכיאטריים ולפתוח שירות פסיכיאטרי הולם בתוך הקמפוסים של המרכזים הרפואיים הכלליים. זה נכון הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אנושית. הכי חשוב הוא שיש לעשות זאת עכשיו, בהתחשב בעתידה של הפסיכיאטריה, כי ללא העברה מלאה של הטיפול הפסיכיאטרי לתוך בתי החולים הכלליים - מה שיאפשר השתתפות שווה בשימוש במשאבים הכי מתקדמים ברפואה - אין לפסיכיאטריה עתיד.
אין לי ספק שבסופו של דבר, שירות הפסיכיאטריה יעבור לבתי חולים כלליים במלואו - אז מדוע כבר לא עכשיו?