סקירה

ליסטומאניה, המכונה גם Liszt Fever

את הליסטומאניה ניתן לשייך לקבוצת הפרעות נפשיות "משונות", המצוינות במקורות ספרותיים שונים, אך לאו דווקא בספרי הלימוד הפסיכיאטריים

פרנץ ליסט (מקור: ויקיפדיה)

מבוא

את הליסטומאניה ניתן לשייך לקבוצת הפרעות נפשיות "משונות", המצוינות במקורות ספרותיים שונים, אך לאו דווקא בספרי הלימוד הפסיכיאטריים. השם "ליסטומאניה" מתכוון למצבים של התלהבות והערצה עוצמתיות, המלווים לפעמים ב"טירוף", של מעריצי המלחין פרנץ ליסט.

המילה "מאניה", המהווה את חלקו השני של "ליסטומאניה", הצביעה בעבר הרחוק לסוג כלשהו של שיגעון אך בזמננו היא ידועה כמתכוונת למצב של ריגוש והתלהבות קיצוניים, המזכיר ראשית כל את שלבה המאני של ההפרעה הדו-קוטבית; דהיינו הפרעה נפשית, המתאפיינת במצב רוח מרומם, איריטביליות בולטת, הערכה עצמית "מנופחת", תחושה ומחשבות של גדלות, פעלתנות יתרה, סערת נפש, מעוף רעיוני, חשיבה ודיבור מהירים. למעשה יש לראות "מאניה" כתסמונת, הכוללת מלבד שלבן המרומם של ההפרעות הדו-קוטביות, גם מצבים אחרים בעלי אופי מאני, שמקורם אורגני; כך למשל מצבים בעלי אופי מאני, שהתפתחו עקב זיהומים שאירעו לאחרונה, שימוש בתרופות מסוימות (1) או בחומרים פסיכדליים, הפרעות וסקולאריות, חוסר איזון של אלקטרוליטים, מחלות של בלוטת התריס ודמנציה (2). ב-10-ICDי(1996), מופיעה האבחנה "Organic Manic Disorder" (ע' 76) וסימונה הוא .F06 3.30.

המילה "מאניה" משמשת גם כסיומת בשמותיהן של הפרעות נפשיות, המתאפיינות בעיסוק מופרז ברעיון או בהתנהגות קומפולסיביים מסוימים כמו:

Erotomania, Kleptomania, Megalomania, Mythomania, Nymphomania, Oniomania, Pyromania, Trichotillomania.

סוגי "מאניה", שאינם מתייחסים דווקא לחלקו המרומם של ההפרעות הדו-קוטביות פורסמו בזמנו תחת שמות שונים ומגוונים: "חריפה", "אקינטית", "אמביציוזית", "חרדתית", "מאניה על שם *Bell, "מאניה כרונית אינטלקטואלית" ועוד. הבלתי צפויה ביותר מבין ה"מאניות", שפורסמו אי פעם היא ה-"mania concionabunda". המילה הלטינית "contionabundus" מתכוונת לנאום חוצה לבבות וההפרעה הנושאת שם זה מתאפיינת ב"מאניה" לפנות אל הקהל (3). בתור "מאניה" היא דומה להפרעות בהן מדובר בעיסוק מופרז ברעיון או בהתנהגות קומפולסיביים מסוימים כמו בהפרעות המוזכרות לעיל:

Erotomania, Kleptomania, Megalomania, Mythomania, Nymphomania, Oniomania, Pyromania, Trichotillomania

ולא להפרעת המאניה כפי שמקובלת היום, דהיינו שלבה המאני של ההפרעה הדו קוטבית או מצבים מאניים מסיבות אורגניות.

מי טבע את המושג ליסטומאניה?

פרנץ ליסט נולד ב-1811 בעיירה ההונגרית דובוריאן – Doborjan, כיום ריידינג – Raiding, במשפחה דוברת גרמנית. אביו שימש כפקיד בחצרו של הנסיך מיקלוש (ניקולאוס) השני לבית אסטרהאזי – משפחת אצולה הונגרית בממלכת הונגריה מאז ימי הביניים. כישרונו המוזיקלי טופח מגיל צעיר מאוד על ידי אביו. בהיותו בן 8 הוא הלחין את יצירותיו הראשונות ובגיל 10 עבר לווינה ללמוד פסנתר אצל קארל צ'רני, מלחין אוסטרי נודע בגדולתו ותלמידו של בטהובן. בהיותו בן 11 ניגן ליסט לראשונה בקונצרט שהתקיים בווינה. החוויה הייתה  מדהימה ויוצאת דופן. הקהל הגיב בהתלהבות בלתי נשלטת וכפי שמסופר, יצא מגדרו. אז, מן הסתם, טרם נתפס מה מנבאת הופעה זו. ייתכן שטרם תיאר מישהו לעצמו אז מה הצלחתו זו מנבאת אך בשנים שלאחר מכן התברר ללא צל של ספק שהופעתו הראשונה בווינה הייתה רק הראשונה מבין הופעותיו המדהימות של ליסט. כשנה אחריה הוא עבר לפריז, שם למד הלחנה.

באחד מימי אביב 1832, כשהיה בן 21, התקיים בפריז הקונצרט של ניקולו פגניני. ליסט היה כצפוי בתוך הקהל.

הרושם שהשאיר עליו הכנר הדגול היה עצום. הוא עורר בו את שאיפותיו להפוך לפסנתרן הטוב ביותר באירופה. ואכן, ביחד עם שאיפות אלה, הלך וגדל כישרונו עד מאוד.

איור המתאר את הליסטומאניה

בשנות הארבעים של המאה ה-19, כבר נודע ליסט כפסנתרן ומלחין מוכשר ביותר ומבוקש מאוד. הופעותיו בסלונים של אצולת אירופה ובאולמי הקונצרטים המפורסמים שלה עוררו התלהבות שכמוה לא תוארה. מעריציו התקהלו סביבו, נלחמים על כל פרט השייך לו, על כפפותיו ועל ממחטתו. רבים נשאו את דיוקנו בתוך תכשיטיהם או השתמשו בו כקמע. "משום מה" הייתה התלהבותן של הנשים בולטת במיוחד. הן קרעו חלקים מבגדיו, נלחמו על כל פיסת מיתר שנקרעה מפסנתרו כדי להפוך אותה לצמיד שיענדו בגאווה, וגזרו שיערות מתלתלי שיערו הארוך על מנת לשמרם למזכרת. היו שאספו את בדלי הסיגריות שעישן והניחו אותם במחשוף שמלתן, והיו שאהבו את ליסט עד כדי שלקחו לעצמן את בקבוקי הזכוכית שבהם משקע הקפה שהוא שתה (4,5).

היינריך היינה

בכתבה שפורסמה בפיליטון מ-25.4.1844 דווח על "טירוף" הקהל במשך עונת הקונצרטים שליסט קיים בפריז. התופעה תוארה כבעלת "רמות עזות של היסטריה", בדומה לגישה הידועה כלפי מוזיקאים מפורסמים של אותם הימים – אבל מעולם לא נצפתה מידה כזאת של התרגשות מוסיקלית – "musical excitement". מחבר הכתבה היה המשורר, הפובליציסט ומבקר הספרות, מגדולי השירה והספרות של גרמניה במאה ה-19, היינריך היינה. בהזדמנות זו הוא כינה את התופעה, שרבים ניסו לפרסמה, בשם "Lisztomania". מוסיקולוג, הידוע כאחד המבריקים בזמנו, טען ב-1922 ש"ליסטומאניה נחשבה למצב רפואי אמיתי ומדבק ושרבים ממבקרי האומנות השתדלו לנקוט באמצעים של חיסון הציבור כנגדה" (6).

בחיפושיי אחר חומרים הקשורים לנושא, התקשיתי לאתר פרסומים רפואיים, שניסו לתרום להבנת התופעה.

* Luther Bell: רופא אמריקאי, שתיאר ב-1849 את הריגוש האקוטי מסוג "מאני".

References:

  1. Larson EW, Richelson E. Organic Causes of Mania, Mayo Clin Proc., 63 (9): 906 -12, 1988.
  2. Sami Musa et al, Late Onset Mania as an Organic Syndrome: A Review of Case Reports in the Literature. Journal of Affective Disorders, vol. 188, pp. 226 – 231, 2015.
  3. Obs. Mania for Addressing the Public, Lancrt, p. 1176, 1886.
  4. Walker Alan, Virtuoso Years, 371. 1983; 1989.
  5. Walker Alan, Virtuoso Years, 372, 1983; 1989.
  6. Sonneck, Oscar George Theodore, Heinrich Heine's Musical Feuilletons. The Musical Quarterly. 8: 457-58, 1922.

נושאים קשורים:  סקירה,  ליסטומניה,  הפרעות נפשיות,  מאניה,  הפרעה דו-קוטבית
תגובות
27.03.2018, 18:59

מודה שיש פרטים רבים שלא ידעתי על ליסט. תודה על תרומתך החשובה להרחבת אופקינו

29.03.2018, 19:46

נראה שהתופעות הללו יותר שכיחות בחמישים השנים האחרונות כמו עם אלוויס פרסלי אבל בעיקר החיפושיות - ביטלמאניה

שלום לך מר או ד"ר גיורא חדיש,
תודה על תשומת לבך. ההערה שלך לגמרי צודקת. כנראה שלא כל התופעות החברתיות או האומנותיות זוכות - בינתיים, לשמש כשם מכובד לאחת התופעות הרפואיות, פסיכיאטריות או אחרות.
ה. שיינפלד

לגיורה הידש שלום ותודה על תגובתך,
נראה לי שאתה לגמרי צודק אבל, משום מה, לא כל התופעות התרבותיות המעניינות שאירעו אי פעם כובדו בשמות רפואיים.
בתודה,
ד"ר ה. שיינפלד

30.03.2018, 00:55

התופעה אכן מרתקת אך לדעתי אין קשר בין התפרצות רגשית לבין היסטריה או לבין כל הפרעה נפשית אחרת. המאה ה-19 היתה עידן הוירטואוזים, ולא היו גרויים חיצוניים כמו הגרויים הרבים והשונים שמציפים אותנו לאורך המאה ה-20 והלאה. לכן, הסף לריגוש היה נמוך יחסית אלינו. המפגש עם מוסיקאים מצויינים ומוסיקה יפה עורר הערצה כנה. מסופר כי נשימתם של מאזינים נעתקה למשמע הנגינה החלומית של שופן. בטהובן הדהים את הקהל באילתורים גאוניים ממושכים. אנשי וינה התקהלו יום יום ליד דירתו רק כדי לראות אותו יוצא. כשעבר דירה, דבר שעשה לעתים קרובות, היו בוזזים למזכרת כל חפץ שהשאיר. לעתים עקרו את החלונות של דירה שעזב, ומכרו אותם ביוקר בתור "חלונות בטהובן'". נשות הבורגנות המעודנות של וינה ופריס היו מתעלפות להנאתן גם מריגושים אחרים (מה עם קצת חומצה פולית...). בנוגע לבני הנוער, למשל תופעת הביטלמניה, גם זו אינה הפרעה, כפי ששם הסרט "שגעון המוסיקה" לא מרמז על מחלה, אלא על התבטאות מקובלת. ההתלהבות של הנוער לא קשורה רק במוסיקה הנשמעת, שכן ההשתוללות והצעקות מתחילות עם הצליל המוכר הראשון. דווקא שם מדובר לדעתי בצורך פסיכולוגי פנימי שלהם, של הזדהות בתוך ההערצה, ושל תחושת שיוך לקבוצה, גם אם היא זמנית ונקודתית.

שלום לד"ר אמי שופמן, "מעודדי הנאמן",
אני מאוד שמחה שעל אף ידיעותיך העשירות הצלחת לגלות בליסטומניה דברים שלא ידעת עד כה. ומאחלת לך עוד הרבה הצלחות!
ה. שיינפלד