השפעת טראומות בגיל צעיר על המוח ובהמשך החיים

מדעני מכון ויצמן למדע חושפים כיצד טראומה בעכברים בני יומם מעצבת את מוחם ופוגעת בתפקודים החברתיים שלהם בבגרות ומדגישים את חשיבות ההתערבות המוקדמת ליכולת השיקום.

תמונות הילדים המשתחררים משבי חמאס מפיחות תקווה, אבל עבור רובם היציאה לחופשי היא רק נקודת התחלה בתהליך שיקום ארוך. מחקרים רבים מראים כי חשיפה בגיל צעיר למלחמה, התעללות ואירועים טראומטיים אחרים, עלולה להוביל בסבירות גבוהה לבריאות לקויה, לקשיים חברתיים ולהפרעות נפשיות בבגרות.

במחקר עכברים חדש של מדעני מכון ויצמן למדע, שהתפרסם בסוף השבוע בכתב העת המדעי Science Advances חשף צוות חוקרים בראשותו של פרופ' אלון חן אילו מנגנונים מוחיים משתבשים כתוצאה מחשיפה לטראומה בגיל ינקות, והראה כי ייתכן ששינויים אלה הפיכים וניתנים לטיפול מוקדם.

פלסטיות של המוח מייצגת את יכולתו להשתנות וללמוד לאורך כל החיים. בשנות החיים הראשונות, כשהמוח מצוי בתהליכי התפתחות, הפלסטיות בשיאה. זה נכון ליכולות רכישת השפה, אבל גם לרגישות יתר לאירועים טראומטיים שעלולים להשאיר חותם שרק יתעצם בבגרות. למרות העדויות המחקריות הרבות לכך, מעט מאוד ידוע על האופן שבו חשיפה לטראומה בגיל צעיר משפיעה על סוגי תאים שונים במוח ועל התקשורת בין תאי העצב בבגרות.

מעבדתו של פרופ' חן במחלקה למדעי המוח במכון מתמחה בחקר המנגנונים המוחיים וההתנהגותיים של תגובת הלחץ (stress). במחקרים קודמים בחנו במעבדה כיצד חשיפה ללחץ בזמן הריון השפיעה על עוברי עכברים בבגרותם. במחקר הנוכחי התמקדו החוקרים בהשפעת אירועים טראומטיים זמן קצר לאחר הלידה.

כדי להציע קפיצת מדרגה בהבנת ההשפעה של טראומה על המוח המתפתח וההשלכות של השפעה זו בבגרות, שילבו החוקרים בהובלתו של ד"ר ארון קוס, שלוש מהחוזקות של המחקר במעבדה: היכולת לחשוף תהליכים מולקולוריים במוח ברזולוציה הגבוהה ביותר האפשרית כיום, וזאת באמצעות ריצוף החומר הגנטי ברקמות ברמת התא הבודד; היכולת לעקוב באמצעות מצלמות אחרי עשרות משתנים התנהגותיים בסביבה חברתית עתירת גירויים המדמה באופן קרוב ככל האפשר תנאי מחיה טבעיים, והיכולת לעבד את כמות הנתונים האדירה שמתקבלת מסביבה זו באמצעות כלים של למידת מכונה ובינה מלאכותית.

המיפוי ההתנהגותי המקיף העלה כי עכברים שנחשפו לאחר הלידה לאירוע טראומטי, הזנחה מצד אמהותיהם, הפגינו שלל התנהגויות שהעידו על מיקומם בתחתית המדרג החברתי. "ביטוי התנהגותי מקביל בבני אדם יכול ללבוש צורה של רמת מופנמות גבוהה, חרדה חברתית ואישיות נמנעת – התנהגויות הידועות כמאפיינות פוסט-טראומה", אומר ד"ר חואן פבלו לופז, לשעבר חוקר בתר-דוקטוריאלי במעבדת מחקר משותפת למכון ויצמן למדע ולמכון מקס פלאנק לפסיכיאטריה במינכן וכיום ראש קבוצת מחקר במחלקה לנוירוביולוגיה במכון קרולינסקה בשוודיה.

בשלב הבא של המחקר חשפו החוקרים חלק מהעכברים שהיו נתונים לאירועים טראומטיים בינקותם לאירוע חברתי מלחיץ בבגרותם - בריונות מצד עכברים אחרים. כך נוצרו ארבע קבוצות של עכברים בוגרים: עכברים שלא נחשפו לטראומה כלל; עכברים שלא נחשפו לטראומה בגיל צעיר אך היו נתונים לבריונות בבגרותם; עכברים שנחשפו לטראומה בגיל צעיר בלבד ועכברים שגם נחשפו לטראומה בגיל צעיר וגם היו נתונים לבריונות בבגרותם.

כדי לחשוף מה משתבש במוח כתוצאה מחשיפה לטראומה מוקדמת ומה קורה כתוצאה מכך בבגרות, יצרו החוקרים השוואות מדוקדקות בין ארבע הקבוצות באמצעות ריצוף מולקולות אר-אן-אי ברמת התא הבודד בהיפוקמפוס, האזור המוחי הידוע בחשיבותו לתפקוד חברתי. ההשוואה העלתה כי הטראומה המוקדמת הותירה את חותמה על סוגי תאים שונים והשפיעה בעיקר על רמות ביטוי הגנים בשתי תת אוכלוסיות של תאי עצב: תאים המשתייכים למערכת הגלוטמט הממריצה ולמערכת הגאבא המעכבת. חותם זה היה חזק במיוחד בעכברים שנחשפו לטראומה חוזרת בבגרותם.

תאי העצב במוח מתקשרים זה עם זה באמצעות אותות חשמליים, שיכולים להיות ממריצים (אקסיטטוריים) או מעכבים (אינהיביטוריים). אות ממריץ מעודד תקשורת בין תאי עצב, בעוד אות מעכב מדכא תקשורת מסוג זה. בדומה לדוושת הגז ולבלמים ברכב, תפקוד תקין של המוח תלוי באיזון הנכון בין מסרים ממריצים ומעכבים, וחוסר איזון במסרים אלה מאפיין הפרעות פסיכיאטריות רבות.

אחת הדרכים למדוד את הפעילות החשמלית ואת המאזן האקסיטטורי-אינהיביטורי במוח היא באמצעות מדידה אלקטרופיזיולוגית. לשם כך נעזרו החוקרים בד"ר ז'וליאן דינה, לשעבר מדען סגל במכון ויצמן וכיום אלקטרופיזיולוג בתעשיית התרופות. המדידות האלקטרופיזיולוגיות בהיפוקמפוס תמכו בממצאים המולקולריים: חשיפה לאירועים טראומטיים בילדות המוקדמת שיבשה בבגרות את האיזון בין מסרים ממריצים ומעכבים.

כשבידיהם מנגנון מוחי המשתבש בבגרות כתוצאה מטראומה מוקדמת וקשור למאזן ההמרצה-עיכוב במוח, ניסו החוקרים לבדוק אם ניתן לתקן את מה שנשבר. בחלון טיפולי קצר בסמוך לטראומה המוקדמת נתנו החוקרים לעכברים תרופת הרגעה מוכרת – דיאזפאם, או בשמה המסחרי "וליום",  הידועה כמשפיעה על מערכת הגאבא המעכבת במוח. הטיפול קצר המועד הוביל לתוצאות לא פחות ממדהימות: העכברים שטופלו הצליחו להיחלץ בעקבות הטיפול באופן מלא או קרוב לכך מהעתיד ההתנהגותי שהיה צפוי להם וממיקומם בתחתית הסולם החברתי.

"הבנת המנגנונים המולקולריים והתפקודיים אפשרה לנו לנטרל את ההשפעה ההתנהגותית השלילית באמצעות התערבות תרופתית בסמוך לחשיפה לאירועים הטראומטיים. עם זאת, בוודאי שאין לראות בכך המלצה לטיפול תרופתי בנפגעי טראומה צעירים", מבהיר ד"ר קוס. "מצד שני, הממצאים כן מדגישים את החשיבות של התערבות טיפולית מוקדמת ליכולת השיקום".

לחץ כבד ומתמשך משפיע על הגוף בכל גיל ועלול לתרום להתפרצות מחלות, מהפרעות פסיכיאטריות ועד השמנת יתר וסוכרת. אבל בשנות החיים הראשונות, ועוד לפני כן ברחם, לאירועים אלה יש השפעה דרמטית. "המלחמות בישראל, באוקראינה, בסודאן ובמדינות נוספות, משבר הפליטים העולמי חסר התקדים הנובע בין היתר ממשבר האקלים, לצד ההבנה הגוברת של הנזקים ארוכי הטווח של חשיפה למלחמה ואלימות בגיל צעיר, מחדדים את הצורך ביכולות שיקום טובות יותר", אומר פרופ' חן.

"הממצאים החדשים שלנו מסמנים מנגנון מוחי מרכזי שהינו בעל רגישות מיוחדת לטראומות ילדות, אבל החלק המרגש ביותר בעבודה הוא האפשרות המסתמנת לרתום את יכולת השינוי של המוח הצעיר לצורך שיקום מהטראומה ומהמחירים שהיא עלולה לגבות בבגרות".