Professor Nathan Herrmann MD FRCPC Trial of Psilocybin versus Escitalopram for Depression, Carhart-Harris et al, N Engl J Med 2021;384:1402- 11. (DOI: 10.1056/NEJMoa2032994)
עוד בעניין דומה
רקע:
אם קראתם את הערותי לאורך מאמרי החודש, אתם בוודאי חושדים ש"קריאה ביקורתית" היא למעשה בעיקר ביקורת. לכן, במאמר החודש הנוכחי החלטתי שעלי לבחור מאמר עשוי היטב ו(כמעט) חף מביקורת. מ-ס-ת-ב-ר, שמאמר עדכני ומעולה פורסם לאחרונה ב-NEJM, עיתון שכמעט ולא מפרסם מאמרים בפסיכיאטריה (אניח לכן לנחש למה זה קורה).
בימינו, ניתן למצוא בכל מדיה פופולרית דיווחים על שימוש תרפויטי בסמים פסיכדליים – בעיקר קטמין, פסילוסיבין ו-MDMA. למרות הפופולריות, מלבד קטמין כמעט ואין מחקרי RCT עשויים היטב בתחום. החוקר האגדי דיויד נאט, יחד עם צוותו ב-imperial college בלונדון, בנו מחקר שמשווה בין שימוש במינונים "תרפויטיים" של פסילוסיבין למינונים תרפויטיים של אציטלופראם, בחולים עם הפרעת דיכאון מאג'ורי ממושכת, בחומרה בינונית ומעלה.
לאלו מכם שאינם מכירים את מבנה המחקר של תרכובות פסיכדליות, המבנה המפורט מטה יכול להיראות מאוד מבלבל – מכיוון שאת התרכובת הפסיכדלית נותנים רק פעם-פעמיים במהלך תקופה המחקר, לצד איזשהי התערבות פסיכותרפויטית ("הכוונה במסע פסיכולוגי").
שיטות המחקר:
במחקר הנ"ל, ראשית המטופלים קיבלו או מינון מלא של פסילוסיבין (25 מ"ג), או מינון תת-תרפויטי/פלסיבו (1 מ"ג). אחרי מתן החומר, המטופלים היו בפיקוח שני מומחים לבריאות הנפש שדאגו למצבם הנפשי והגופני סביב מתן התרופה, כולל מענה לסימני מצוקה.
לאחר המפגש הראשון, מטופלים בקבוצת מינון הפסילוסיבין הפעיל (25 מ"ג) קיבלו טבליות פלסבו יומיומית למשך 3 שבועות, בעוד מטופלים בקבוצת המינון התת-תרפויטי/פלסבו (1 מ"ג) קיבלו יומיומית אציטלופראם 10 מ"ג. אחרי 3 שבועות, כל המטופלים חזרו למנת הפסילוסיבין/פלסבו השנייה במחקר, עם התערבות פסיכולוגית הכוללת "הקשבה פעילה ופתוחה". לאחר פגישה זו, קבוצת מינון הפסילוסיבין הפעיל קיבלה עוד טבליות פלסבו, בעוד קבוצת המינון התת-תרפויטי/פלסבו קיבלה אציטלופראם 20 מ"ג ליום. אחרי עוד 3 שבועות – סה"כ 6 שבועות מתחילת המחקר – חזרו המטופלים להערכה סופית.
התוצא העיקרי היה שינוי מציון ההתחלה בשאלון דיווח-עצמי לדיכאון (16- item Quick Inventory of Depressive Symptomatology–Self-Reportי(QIDS-SR-16)), והיו כמובן גם מספר תוצאים משניים.
תוצאות: המחקר סקר 1,000 מטופלים, על מנת לגייס סה"כ 59 נבדקים עם ציון התחלתי בשאלון דיכאןו HAM-D של 18-19.
השינוי הממוצע ב-QIDS מתחילת המחקר ועד סיומו בשבוע 6 היה (-8.0) בקבוצת מינון הפסילוסיבין הפעיל, ו-(-6.0) בקבוצת האציטלופראם (הבדל של (-2.0), רווח בר סמך 95% (-5.0)-0.9, P=0.17), ללא הבדל מובהק סטטיסטית בין הקבוצות.
מספר תוצאים משניים (כולל רמיסיה) הראו יתרון מסוים לפסילוסיבין, אך אלו לא עברו תיקון למספר השוואת סטטיסטיות (correction for multiple testing). שני הטיפולים נסבלו היטב, כאשר תופעת הלוואי העיקרית עם פסילוסיבין הייתה כאבי ראש ביממה לאחר מתן החומר, ועם אציטלופראם דובר בעיקר על התגברות בחרדה ופה יבש.
כפי שציינתי, בעוד מבנה המחקר הזה אינו מוכר לרבים מאיתנו, הוא כן תואם למבנה המומלץ למחקרים על פסיכדליים, ומחקר זה בוצע בקפדנות והוצג בדקדקנות.
למרות זאת, ניתן לתהות האם 2 טיפולי פסילוסיבין לאוךר 6 שבועות הם בכלל טיפול מספק, והאם הגיוני לתת 25 מ"ג לכל מטופל בלי לקחת בחשבון הבדלים אינדיבידואליים (כמו גיל, מין, גודל גוף, משקל). בעיקרון דומה, גם 3 שבועות של אציטלופראם 10 מ"ג, ואחריהם עוד 3 שבועות של 20 מ"ג הם ככל הנראה לא טיפול אופטימלי מבחינת משך ומינון.
מבחינתי, המסר המשמעותי ביותר של מחקר זה הוא שיעילות הפסילוסיבין וסמים פסיכדליים אחרים בדיכאון (או בכל אינדיקציה נפשית) לא הוכח עדיין, ובהינתן הדאגות הפוטנציאליות ממצב פסיכוטי או פוטנציאל השימוש לרעה, אנחנו לא צריכים לעודד בקלות ראש שימוש נרחב בחומרים אלו. יחד עם זאת, בהינתן התוצאות המסקרנות של המחקר, הסבירות הביולוגית של הטיפול (בכל זאת – אגוניסט חלקי ברצפטו ר5-HT2a) והצורך הנואש בגישות שונות ויעילות יותר לטיפול בדיכאון – יש צורך במחקרים נוספים.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
